השיח הזה שאב לגיטימציה ותובנות מהשיח הפמיניסטי אך חשוב להבין שהשיח הטיפולי איננו בהכרח שיח פוליטי או ביקורתי. השורשים של השיח הטיפולי בעיקר בפסיכואנליזה - לא היו בעלי מודעות פוליטית, למעשה הם יצרו הבחנה לפעמים ממש תמוהה בין המסע של הפרט אל עולמו הנפשי, ובין הנסיבות החברתיות והפעולה החברתית. וכך גם במסגרת השיח הטיפולי על גבריות: העיסוק במצוקות של גברים לא פעם מלווה בנוסטלגיה לעולם של פעם, זה שבו נשים היו רכושם של גברים. גם כאשר אין געגועים לעולם הציידים, שיח טיפולי שאיננו מלווה במחשבה חברתית מוצהרת יוצר הלכה למעשה שיח שמטשטש את היחסים בין מצוקות הגברים לפריוולגיות החברתיות שלהם.

מתי שיח טיפולי אודות גבריות מקדם שיח ביקורתי חברתי על מגדר? כאשר הוא מבין את המשמעות החברתית של הגבריות ולוקח בחשבון מה המשמעות של מבני הגבריות, גם עבור נשים ומגדרים אחרים. אי אפשר רק לדבר על הקושי של גברים להראות פגיעות בלי לראות את הנזק שיש בדפוסים שגברים פיתחו כדי להמנע מביטויי פגיעות (אלימות? חפצון נשים?). שיח טיפולי הופך חברתי כאשר החזון או התיקון שהוא מקדם לוקח בחשבון גם נשים. אחרת השיח הטיפולי הופך לעוד גרסא של נרקיסיזם פריווילגי של גבר הגמוני שרואה רק את עצמו ומצוקותיו.

שיח טיפולי הופך פוליטי כאשר הוא נוצר בדיאלוג עם סוגי שיח אחרים כמו השיח הפמיניסטי של נשים וגברים, שמדגיש את המטרות החברתיות של העיסוק במגדר. הדיאלוג הזה הוא לדעתי האתגר החברתי עבור כל העוסקות והעוסקים במגדר.