ספרים ופרסומים

דו"ח – לא נצור: נשק קל במרחב האזרחי

דו"ח חדש בתמיכת "אשה לאשה"  של הפרויקט "האקדח על שולחן המטבח":

הדו"ח המלא בקישור המצורף

לכידה

מחברת ראשית: רלה מזלי מחברות שותפות: סמדר בן נתן, ניב חכלילי, גלית לובצקי

חוקרים ראשיים: ניב חכלילי, רלה מזלי חוקרות שותפות: סמדר בן נתן, גלית לובצקי, מורן גרינוולד

כמה אקדחים ורובים מסתובבים לצידך ומסביבך? מישהו בכלל סופר? של מי הם? כמה מהם משמשים לפשעים? כמה מהם מונעים פשעים? במי הם פוגעים? על מי ועד כמה הם שומרים?

ב-2017 , עם צאת הדוח "לא נצור" של פרויקט "האקדח על שולחן המטבח", ממשלת ישראל מובילה מדיניות אגרסיבית של הפצת כלי ירייה. רוב הציבור היהודי לא רואה בכך בעיה; הרי "כאן זה לא אמריקה". אבל בארצות הברית הפשיעה בכלי ירייה נספרת, מתועדת, ממויינת ושקופה. וכאן? מי סופר…

עוד בשלהי האינתיפדה השנייה, התריעו בכירים במערכת השיטור על עודף כלי ירייה במרחב האזרחי. הממשלה דאז החליטה על צמצום תפוצת הנשק. היפוך המדיניות הזו עובר היום בשקט.

החמרות בחוק ובאכיפה צמצמו ב-50% את היקף הרציחות בירי באוסטרליה. הונהג שם מעקב אחר זרימת נשק חוקי לזירה הבלתי חוקית. בישראל, לדברי השר לביטחון פנים 90% מהנשק הלא-חוקי בידי פלסטינים אזרחי ישראל "בצפון… מגיע מצה"ל". איך הוא "מגיע"? אין דרכי מניעה? או האם זו עדות למדיניות אי אכיפה של הממשלה עצמה?

למה כל זה קשור לפמיניזם? מה פמיניסטיות מבינות בנשק? מחקר זה מציב שאלות שלא נשאלו מעולם בישראל: מה ממדי החימוש של המרחב האזרחי בָּאקדחים ובָרובים של כל הארגונים החמושים שאנשיהם נושאים בו נשק? עד כמה אוספות הרשויות נתונים סדורים? מה ידוע על היקף הפשיעה בכלי ירייה? עד כמה נאכפים חוקי הנשק במדינה?