דיתי רונן | ארבעה שירים מתוך: שיבת הבית ונדודיו – האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר

א.

אני נושאת את ביתי עימי

כמו גוף ראשון – הרעב, הצמא,

הזרועות הפתוחות

וקמטי הגיל.

ב.

בית ראשון הוא הגוף

בו נוצרתי.

רחם אימי היה עשוי

בטון מזויין.

ואף על פי כן היה ירוי

ואף על פי כן אגרופי זעם

פילחו את חיי.

ג.

כשהייתי בת חמש/נמסרתי למשפחת רווח/

ולמשך שלוש שנים היה לי בית./האב היה סוור

שחור מידות/עם אופנוע סירה גדול./האם

בישלה אוכל עם רוטב אדום/בסיר אלומיניום

גדול./בבית היה שולחן עגול/כסאות שהספיקו

לכולם./ידיים חמות/וריח חזק/שמילא את

הלב שמחה.//מותר היה לדבר בקול, לצחוק.

ד.

והבית הולך ומתרחק ממני

חזרתי והבית לא חזר.

איך מחזירים בית?

ד"ר דיתי רונן ילידת תל אביב, עוסקת בתיאטרון, במדיניות תרבות ובניהול אומנויות.

על שירתה זכתה בפרסים. מספריה הקודמים: עם הביטנה בחוץ, 1999; יומן ירח,

2002; ציפור קטן, 2010.