בתיה גבריאלית נולדה בפולין. למדה שם חינוך מיוחד ועבדה כמורה במקצועה. בשנת התרפ"ח, 1928, נמנתה בעיירה ניסוויז' עם קבוצת צעירים שייסדו את הסניף של תנועת הנוער הציונית-חלוצית "גורדוניה" והדריכה את הבנות בשכבת הצופים. (ספר ניסוויז', 1976, עמ' 115). עלתה לארץ בשנות השלושים של המאה העשרים. עבדה כמורה לחינוך מיוחד בקיבוץ תל יוסף ובמעלה החמישה. בשנת התרצ"ט, 1939, התיישבה בראשון לציון, בשנות החמישים (למאה ה-20)
הקימה בשיכון המזרח את בית ספר "בלקינד" לחינוך מיוחד וניהלה אותו במשך שלושים שנה (1985-1955)."שיכון המזרח" הוקם לאחר קום המדינה במזרחה של ראשון לציון, בואכה המחנה הצבאי צריפין, מרחק ניכר ממרכז המושבה. עם גלי העלייה הגדולה בראשית שנות החמישים (למאה ה-20) הוקמה בו מעברה, בעיקר עבור עולים ממדינות ערב. בהמשך, הוקמו בו השיכונים הראשונים עבורם. תנאי החיים בשיכון היו קשים ומערכת חינוך מסודרת טרם הוקמה במקום. זאת ועוד, המושג "חינוך מיוחד" היה עדיין בחיתוליו (החינוך המיוחד בארץ מעוגן לראשונה בחוק בשנת התשמ"ח, 1987).
על רקע זה החלה בתיה גבריאלית את פעילותה הייחודית. היא אספה כאן ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אשר נשרו ממערכת החינוך, וייסדה למענם בית ספר שיענה על צרכיהם המיוחדים. חמש שנים לאחר מכן (1960) עבר בית הספר למבנה הקבע בעיר, ברחוב ירושלים.
על אישיותה המיוחדת של בתיה גבריאלית, ועל משנתה החינוכית, מספרת אילנה כהנוביץ, מורה בבית הספר, ברשימה שפרסמה בנובמבר, 2012, בכתב העת "פנים": הייתה לה, אומרת אילנה, אישיות מיוחדת, הומאנית ורגישה לזולת ולצרכיו של האחר. "היא הראתה לי דרכים חדשות ופתחה בפני את הדלת להתמחות בעולם של החינוך המיוחד בפרט והרחבת תחומי התעניינות תרבותיים בכלל".
בתיה האמינה בכוחו של המחנך לשנות דפוסי למידה והתנהגות והקרינה מגישתה זו ומאישיותה על המחנכים בבית הספר. נתנה לכל ילד וילד הזדמנות נוספת נטעה בילדים, במורים ואף בהורים את הביטחון שניתן להתגבר על הקשיים. הדריכה את המורים להכין תכנית לימודית אשר הולמת את צרכי הילדים. השרתה בבית הספר אווירה טובה ומעודדת. פרט לקריאה וכתיבה ושאר המקצועות העיוניים, דאגה לשבץ בתכנית הלימודים גם פעילויות העשרה מגוונות כמו מלאכת יד, נגרות, כלכלת בית, ציור, ריקודי עם, חקלאות ושיעורי אינסטלציה ואף דאגה להשיג את התקציבים הנחוצים. כל זאת במטרה להקנות לילדים מיומנויות בסיסיות לצורך תפקודם בעתיד כאנשים בוגרים. ואמנם, בזכות גישה חינוכית זו, חזרו והשתלבו מחדש ילדים רבים במעגל הלימודים, גדלו והתפתחו, התגייסו לצבא והקימו משפחות נורמטיביות ומתפקדות.
"בתיה הייתה מנהיגה חינוכית" כותבת אילנה כהנוביץ, "בעלת יוזמה ומעוף והטביעה חותמה לא רק על הילדים, אלא גם המורים. היא השרתה סביבה אווירה נעימה ומקבלת ולא שיפוטית. בית הספר התנהל ברוח טובה, במילה מעודדת, בחיוך, בסלחנות ובהבנה". תלמידי בית הספר היו ילדים בעלי קשיים רבים, כולל קשיים התנהגותיים. בתיה גבריאלית, המנהלת, דאגה לשנן באוזני המורים את הצורך לזכור את הרקע שממנו בא כל ילד וילד ועם זאת, בטחה בהם שימצאו בכוחות עצמם את הדרך הנאותה לטיפול בהם. במקביל, פעלה ללא ליאות, והצליחה, להשיג אמצעים, תרומות ותקציבים. "בבית הספר" כותבת אילנה, "לא היה ילד רעב. הילדים והמורים אכלו יחד ארוחת צהריים, כי היא התייחסה לארוחה המשותפת כפעילות חינוכית חשובה". על כל אלה זכה בית ספר "בלקינד" לחינוך מיוחד בראשון לציון, בניהולה של בתיה גבריאלית, בפרס החינוך.
בתיה גבריאלית, כמו מחנכים דגולים שראו עיקר חייהם ושליחותם בהוראה וחינוך, לא הקימה משפחה משלה.הלכה לעולמה בשנת 2008 ונטמנה בבית הקברות הישן, ההיסטורי, בראשון לציון.
מקורות:
אלבום המשפחות, מוזאון ראשון לציון.
עדותה של אילנה כהנוביץ, מורה בבית הספר, כפי שנמסרה לכותבת שורות אלו.
ספר ניסוויז', 1976
