לאחרונה התפטרו שני בכירים מן הכנסת: ינון מגל וסילבן שלום, בשל חשדות שהועלו נגדם ברשתות החברתיות שעניינן עבירות מין סדרתיות. די היה בגל גדוש ורב של התייחסויות לחשדות אלה בפייסבוק, מצד פעילות ופעילים רבים, כדי להניע אות קלון על שני בכירים אלה ולמנוע מהם המשך ישיבה כנבחרי ציבור בכנסת (בבחינת- הציבור זה אנחנו, אנחנו- נפגעות, ולא אתם- שלכאורה אמורים לייצג אותנו בכנסת ישראל). שני אירועים אלה, שתי ההתפטרויות מן הכנסת, מעידות על אופי הגל הרביעי של הפמיניזם בישראל – גל בו מרכז העשייה, הכתיבה, הקולות, עבר בעיקרו מגופים ממוסדים (כגון ארגוני נשים ותקשורת ממוסדת), אל עבר שדה תקשורת פתוח וזמין לכל אחת ואחד, ללא צנזורה ממעל של עורכים או ללא צורך בהתארגנות כעמותה או גיוס כספים כדי ליצור הד משפיע ומשנה מציאות.
במאמר זה אני מבקשת להסב תשומת לב לשינוי שחל לגבי תופעת האלימות המינית ולהתנגדות לה, בהתייחס לאותו מעבר מהגל השלישי של הפמיניזם- שהחל בשנת 2000; גל שמסומן בעיקרו בהשפעה דרמטית של פמיניזם מזרחי, שהצליח לקדם אל מרכז הבמה את אותן אוכלוסיות נשים מודרות אתנית-כלכלית וחברתית, אל עבר הגל הרביעי שהחל במחאה חברתית שעל מאפייניו העיקריים אדון דלהלן.
המעבר מהגל השלישי אל הגל הרביעי של הפמיניזם אינו מקרי, והוא בבחינת גל עוקב אחר גל, כי לולא היו נשות הפריפריה האתנית-תרבותית הופכות לשדה העשייה והדיון בקרב ארגונים ממוסדים, לא היה יכול להתרחש הגל הרביעי; גל, המהווה בחלקו המשך לבולטות המשמעותית של נשים, שהפייסבוק איפשר ומאפשר להן להשמיע את קולן ולהשפיע על המציאות (גם אם אין הן משתייכות לארגון, בעלות תואר אקדמי רלוונטי אם בכלל, או נשים "בעלות שם" מוכר ציבורית). נשים אלה "עלומות ומועלמות" שהגל השלישי העלה על נס הפעילות וההתייחסות של השדה הפמיניסטי המאורגן – הפכו עם עליית הגל הרביעי לנושאות דגל השיח והעשייה במרחב החברתי-פוליטי המרכזי, הלא הוא הפייסבוק.
תכנים של מחסור כלכלי, אי רציפות תעסוקתית, הפרטה, אלימות מינית, עוני, גזענות ועוד – נושאים שמשוייכים ל"פריפריה" ולקרקעית הבוץ הקיומית – הפכו להיות במרכז הפעילות של רוב ארגוני הנשים בגל השלישי, כאשר גם ארגונים אשר עסקו עד אז "רק" בסוגיות הקשורות לתקרת הזכוכית, הבינו כי עליהם לפתח פרוייקטים עם ועבור נשים שמהוות את רוב ציבור הנשים בישראל; נשים שמתמודדות עם אלימות לסוגיה הרבים וממילא תקרת הזכוכית ותכניה אינה רלוונטית להישרדותן. סוגיות של התקיימות כלכלית והקושי של נשים שמוסללות למקצועות נמוכי שכר ולמקצועות מופרטים, ובתוך כך הסללה גזענית של ערביות, מזרחיות ודוברות רוסית – לתחתית שוק התעסוקה בשכר, הפכו להיות סוגיות מעוגנות בפרויקטים של מרבית מעשרות ארגוני הנשים. בתוך כך, החל להתקיים חיבור שלא נעשה עד אז בין שלל הפגיעות מהן סובלות נשים מאוכלוסיות מודרות (בהיותן פגיעות יותר לאלימות מינית ולניצול מיני על ידי בכירים). פגיעותן נובעת מתלותן הגבוהה יותר במעסיק; הווה אומר: המשך תעסוקה בשכר, ועל כן מיעוט התלונות מצידן במקרים של הטרדות מיניות בעבודה. נשים אלה פגיעות יותר להיקלע למצבי תלות כלכלית (במעסיק או בבעל) – תלות שמאלצת אותן: לחשוף את הפגיעה בהן ולהיות מסולקות מתפקידן (כמו גם היעדר יכולתן לרוב לצאת ממערכות נישואין פוגעניות בשל אותה תלות כלכלית בבעל שלרוב משתכר יותר), או – להיאלץ לשתוק את תכני קיומן הקשה מנשוא כדי "לזכות" בפת לחם דלה וקורת גג רעועה אך קיימת.
כאמור, הגל השלישי הצליח לחבר בין תופעות של גזענות וסקסיזם בהתייחס לנשים, ואילו הגל הרביעי הפך את הפייסבוק למרחב אקטיביסטי משפיע (מאז המחאה החברתית הגדולה), הגדיל למרחבים לא ממוסדים ולא מאורגנים את עובי והיקף העדויות, ואת השיח של הנשים (שעד אז הועלמו מהשיח התקשורתי וממודעות ציבורית בכלל). יתרה מזו: היעדר ההכרח להקים עמותה, לפעול בתוך ארגון ממוסד, כדי שקולך יישמע, קיבל משנה תוקף בגל הרביעי, כאשר כלי התקשורת המרכזי, בבחינת ככר העיר, הפך להיות הפייסבוק.
בהיותו של הפייסבוק כלי תקשורת פתוח לכל אחת ואחד, החל להיווצר מעין שוויון הזדמנויות עבור נשים – לא רק להשמיע את עצמן ולכתוב את חייהן, אלא גם להוביל שינויים פמיניסטיים חשובים שלא היו יכולים להתקיים לולא היה המדובר באמצעי תקשורת פתוח לכל. חלק מן הנשים התארגנו יחדיו תחת קבוצות פייסבוק שהפכו מוכרות כמו "אחת מתוך אחת"- התארגנות שנולדה בפייסבוק והניעה גל עצום של עדויות של נפגעות אלימות מינית לסוגיה (מנערות עד נשים מבוגרות, בעילום שם או בשם מלא), רובן כאלה שלולא המרחב הזמין והמקרב הזה לא יכלו למצוא ערוץ תקשורתי בו קולן יקבל נוכחות והתייחסות. עיקר השינוי שחל בגל הרביעי של הפמיניזם בישראל הוא הפיכתן של נשים לא מוכרות ממסדית לנשים מוכרות, נשים עם שם וקול שמובילות בעצמן את ההתנגדות לתופעת האלימות המינית מבלי שיצטרכו להיות מתווכות דרך ארגון או דרך חברות כנסת – כדי ליצור השפעה והד ציבורי. גם כאשר מי שחשפה את החשדות לעבירות מין סדרתיות של סילבן שלום, הייתה העיתונאית- הדס שטייף, שלולא גל התגובות וההתייחסויות שכלל אלפי שיתופים, פוסטים, טורים וסטטוסים בפייסבוק- לא היה המידע שבידה מקבל, עדיין, תוקף ציבורי עד לכדי היאלצותו של סילבן שלום להתפטר.
כך היה גם במקרה של ינון מגל, אשר עדות של אשה אחת נגדו, שאליה הצטרפו עוד לאחר מכן, יצרה שטף של כתיבה מצד מאות נשים ואנשים שדרשו את התפטרותו. ההד התקשורתי הגיע מהפייסבוק לכדי כך שהצעד היחיד שנותר לינון מגל לעשות הוא להתפטר, על מנת לעצור את שטף ההתנגדות לישיבתו בכנסת כנבחר ציבור לגיטימי.
לשם ההשוואה, אפשר להביא את מקרה הבוחן של הקמפיין להעמדתו לדין של משה קצב, שהצטרך אז, בשנת 2007, לידע מקצועי של ממש על מנת להוציא מדי יום הודעות לתקשורת כמו גם להסתמך על תמיכתם ומעורבותם הפעילה של כ- 20 ארגוני נשים כדי לזכות בסיקור תקשורתי נרחב שיצר בהמשכו דעת קהל תומכת בעמדת ארגוני הנשים. כמי שניהלה קמפיין זה ברור הוא כי הידע המקצועי בתקשורת היווה תנאי להצלחת הקמפיין, כמו גם הצורך במשאבי כסף כדי לפרסם מודעות, לארגן הפגנות עם ידועניות ועוד (כדי להצליח להסב את מבט הציבור ולשנות את ההתייחסות המקלה ההתחלתית של התקשורת הממוסדת לפרשייה קשה זו). אז, היינו צריכות את רתימת העורכים והעיתונאים/יות לעמדתנו כדי לשנות את דעת הקהל. מאמץ אינטנסיבי זה לא יכול היה להצליח לולא המימון וההתמקצעות- כאשר בגל הרביעי אינם מהווים יותר תנאי להצלחה של קמפיין או מהלך ציבורי משמעותי בתחום המאבק באלימות מינית של בכירים.
נדמה שהשנתיים להן נדרשנו כדי לשנות את דעת הקהל ביחס לעבירותיו הקשות של משה קצב, היו מצטמצמות משמעותית במשאבי זמן אם פרשייה זו הייתה מתקיימת בגל הנוכחי. תופעת השיימינג המוכרת בגל הרביעי- תופעה במסגרתה מועלים שמות של חשודים בעבירות מין לספירת הפייסבוק מבלי להצטרך לזהירות או לאישור עורכים – הפכה את השיח על אלימות מינית לא רק למרכזי יותר, ולא רק לכזה שמאפשר לעוד ועוד נפגעות להשמיע את קולן בגלוי ולקבל הד לעדותן, אלא גם יצר יכולת השפעה מהירה הרבה יותר על דעת הקהל (אותו קהל שממילא נוכח בפייסבוק- כולל בכירים בכנסת ובכלל שמושפעים מדעת הקהל שנולדת ומתעבה בפייסבוק עד כדי, כאמור, חובת הסתלקותם מהמרחב הפוליטי-ממסדי).
אין ספק כי היותו של הפייסבוק חסר גבולות בבחינת כל אחת ואחד, יכול ויכולה, לכתוב שם את דבריו/ה ללא צנזורה – מהווה גם איום על הקלדת תכנים פוגעניים בבחינת- היד קלה על המקלדת, וישנן-ם רבים ורבות שיכולות להעיד על פגיעה שחוו בתגובה לאי השמעת דעה "נכונה מספיק" או "מדויקת מספיק". גבולות הפייסבוק בהיותם פרוצים הכשירו לא רק את "ניקיון" הקלון על עברייני מין ועל הצורך לגלות את דמותם, אלא בה בעת "לכלכלו" מעת לעת את האפשרות החשובה הזו בהאשמות כאלה או אחרות שכאמור יצרו פגיעה, קשה לעתים, בכותב/ת. ניתן ונכון יהא להכביר מלים על משמעותם של גבולות פרוצים לטוב ולרע, על קלות ההקלדה, על השלכת טראומות זו על אחרת ועוד. ואכן, מתבקש לכך מאמר נוסף וחשוב. במקרה זה, הגל הרביעי מסמן בתכניו סיכוי וסיכון בה עת, וידועים מקרים של "שיימינג" (ביוש) שקיבלו הד רחב למרות שהונעו על ידי מוטיבציות שלא ממן העניין. זה הוא הסיכון המובהק שמתקיים במרחב ללא פיקוח כלל, ולדאבונה של הכותבת, אכן התקיימו גלי ביוש עזים בעוצמתם שגרמו לפעילות מרכזיות במרחב זה לפרוש ממנו לתקופת מה.
נדמה שהגל הרביעי של הפמיניזם יצר ועדיין מייצר הזדמנות שקודם לכן הייתה פחותה בהרבה, אם בכלל, ליצור אינטגרציה בין פעילות ואירועים של ארגונים ממוסדים, נשות מקצוע ואקדמיה יחד עם דמויות שהפייסבוק העניק להן נראות ונוכחות שלא הייתה קודם לכן. אין זה מקרה שאנו עדות ליותר ויותר אירועים ציבוריים שמשלבים בתוכם, באופן פחות מפוצל, בין דוברות פעילות מרכזיות של הגל הרביעי, נשים מארגונים, חברות כנסת ונשות אקדמיה, כששדות שהיו נפרדים יותר בפעילותם ובשיח בתוכם, פתחו את גבולותיהם יותר ויותר לכדי שילוב הדדי של שדות הפעולה והשיח השונים. כך, לשם ההמחשה, הפעילות של חברות כנסת או הפעילות המבורכת של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אשר השירותים שהן מעניקות כמו גם שינויי החקיקה שהן מובילות ממשיכים להיות הכרחיים וקריטיים עבור נשים רבות מאוד- הונעו פעמים רבות מתוך שדה הפייסבוק ולהיפך- הווה אומרת- נראות בפייסבוק לפעילות משמעותית של ארגונים, חברות כנסת ונשות מקצוע.
דורית אברמוביץ', כותבת ומרצה פמיניסטית, מנהלת קמפיינים במדיה החברתית ומומחית במדיה חברתית, נפגעת גילוי עריות
