אירועים וכנסים

הרבה ד"ר דליה מרקס | 'הלילה הזה כולנו מסובים' וגם מסובות?

האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר

מברכת את חברותיה וחבריה

באוניברסיטאות ובמכללות

חג פסח של שחרור ושל שמחה

האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר


מברכת את חברותיה וחבריה
באוניברסיטאות ובמכללות
חג פסח של שחרור ושל שמחה


חג הפסח – לתת ביטוי לקולות המושתקים

בעקבות מאמרה של

הרבה דליה שרה מרקס

'הלילה הזה כולנו מסובים' וגם מסובות?

הקדמה

הגדת פסח היא הטקסט הליטורגי הנפוץ ביותר בעם ישראל. יותר יהודים מבקרים אמנם בבתי הכנסת בימים הנוראים מאשר בפסח, אבל ליל-הסדר הוא האירוע שבו הם משתתפים יותר. זאת, מפני שהוא נחוג בקרב המשפחה והאחריות לתכניו של האירוע ולביצועו מוטלים על בני המשפחה ואין הם יכולים בדרך כלל להסתמך על  חזן או רב,  שינהלו את הסדר בעבורם.

מה משמעות "כולנו מסובים"

בתלמוד הבבלי מובאים דבריו של יהושע בן לוי: "נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, [מפני] שאף הן היו באותו נס" (פסחים קח, א–ב). אמירה עקרונית זו, משווה בין הנשים והגברים בחיוב העשיה בליל-הסדר, מפני שהנשים, כמו הגברים חוו את נס יציאת מצרים. להלן אבקש להראות, שאמירה זו אינה יוצאת מידי פשוטה.

האחרונה בין ארבעת הקושיות הנשאלות בליל-הסדר מציינת את העובדה שבלילה זה: "כולנו מסובים". בתלמוד הירושלמי מוסברת הדרישה לאכול בהסבה בכך שזוהי דרכם של בני-חורין, באמצעות ההסבה אנו מזכירים לעצמנו את צאתנו מעבדות לחרות ואת היותנו בני-חורין.[1] הפרשנות המקובלת ל'הסבה' היא תנוחת ישיבה–שכיבה על צד שמאל, אבל גם ישיבה סביב בצוותא כבמסיבה.

בשאר הלילות "אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים", בישיבה או בעמידה, בחטף או בנחת אבל בלילה המיוחד הזה כולנו יושבים בנוחות ובהסבה. השאלות הללו נשאלות על ידי הילדים הצעירים כדי לעורר לשים לב להתרחשויות המיוחדות שבליל-הסדר. טיבם של ילדים, שהם לומדים מכל מה שהם רואים, ולא רק ממה שמכוונים את עיניהם לראות. צאו ולמדו מה עשויים הילדים ללמוד מן ההוראה התלמודית הבאה:

אשה אצל בעלה – לא בעיא [=אינה חייבת ב]הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה

הסיבה (בבלי, שם) אישה נשואה אינה חייבת במצוות ההסבה בליל-הסדר אם היא בחברת

בעלה, אלא אם היא "אישה חשובה".[2] כל באי הסדר מחויבים, אם כן, בהסבה דרך

בני-חורין, למעט הנשים הנשואות הפטורות ממנה, ויש האומרים – האסורות בה.

שלושה טעמים ניתנו לפטור זה: הרשב"ם מפרש שהנשואה פטורה מהסבה מפני ש"אֵימת בעלה עליה", רב אחא גאון מסביר שאין דרכן של הנשים למזוג יין ולהסב ורבנו מנוח בפירושו לרמב"ם כותב: "אינה צריכה הסיבה, לפי שהיא טרודה בתיקון המאכל והכנתו".[3] בעוד שהרשב"ם מסביר שלא ראוי שהאישה תנהג כך בצד בעלה, מביע רב אחא דאגה לכבודה של האישה ואולי לצניעותה, ואילו פירושו של רבנו מנוח הוא פרקטי, מישהו צריך להגיש ולסדר.

לענייננו חשובה השאלה, מה המשמעות של "כולנו מסובים", כולנו, כולל, כך מורה המשנה, אפילו עני שבישראל, אם רוב הנשים הנשואות לא הסבו? מה משמעות היותן פטורות מישיבת בני-חורין בחג החירות? האם הדבר אומר שמעמדן כבנות-חורין אינו יציב?

לפניכן שני פתרונות של פוסקים לקושי שהועלה פה לגבי הפלייתן המובנֵת של הנשים: המרדכי בן המאה הי"ג באשכנז, כתב: "וכל הנשים שלנו מיקרי [=נקראות] חשובות".[4] משום שכל הנשים "שלנו", היינו בדורו של הפוסק, נחשבות חשובות, מחויבות גם הן בהסבת בנות חורין בליל-הסדר. לעומתו, כתב הרב משה פיינשטיין, בן המאה-העשרים:

ולא שייך לפרש שכל הנשים נעשו חשובות ממש, דהבעל צריך לכבדן אף מדרך העולם. אלא בהכרח שהוא מצד שהכירו במשך הזמן שאין להאינשי [=לגברים] במה להתגאות נגד נשותיהן, והנשי [=והנשים] הכירו צורך הגדול שיש להאינשי בהן ('אגרות משה', או"ח כ, ד).

לכאורה, דבריו של המרדכי אוהדים יותר לנשים מאלה של הרב פיינשטיין שמתכחש לכך "שכל הנשים נעשו חשובות ממש". אבל דומה שבדברי הרב פיינשטיין גלומה ראיה בריאה יותר של היחסים בין המינים – על האיש לכבד את אשתו "אף מדרך העולם" ולא רק בשל ייחוסה או מידותיה. הוא עומד גם על הצורך ההדדי של הגברים בנשים, ממש כשם שהנשים זקוקות לגברים. ומשום שיש שיוויון לפי דרכו של עולם, גם נשים חייבות בהסבה בליל-הסדר וב"הכר החרות".

סיפור הגאולה בזכות נשים

עם זאת, נשים רבות חשות שהמסורת היהודית מותירה אותן אילמות וחסרות ייצוג. לא נוכל להתכחש להדרת הנשים מן הזירה הציבורית לאורך דורות רבים, רבים מדי, אבל דומה שבמקרה של האירועים העומדים בבסיסו של חג הפסח, דווקא עיון במקורות המסורתיים, יכול לזרוע אור יקרות על פועלן של נשים יהודיות. קריאה במבט רענן במקורות, המאפשרת לנשים לחזור ולתבוע את המקום הראוי להן, אינה מעשה של תחכום אינטלקטואלי ובוודאי לא של עיקום המקורות. ובה בשעה יש בקריאה כזו אלמנט של גאולה. גאולה של קולות רבים וזכים, והלוא גאולה הוא אחד מהעניינים המרכזיים של חג הפסח.

סיפור גאולת מצרים, התחיל ואף התאפשר בגלל פועלן של מרים ושל בנות דורה. ספר שמות מונע בראשיתו על ידי מעשי האומץ והתושייה של נשים שפעלו מתוך מרי-אזרחי וסירבו לשתף פעולה עם ההוראה האכזרית של פרעה.

התורה מספרת שמיילדות העבריות מצילות את חיי התינוקות העבריים. מי היו המיילדות? המילה 'העבריות' יכולה להיקרא כתואר ל'מיילדות'? אכן, לפי מסורות מדרשיות אחדות, פועה ושפרה המיילדות היו למעשה יוכבד ומרים או יוכבד ואשת אהרן. אבל נוכל לקרוא את הצירוף 'למילדות העבריות' גם באופן הבא: 'למיילדות של העבריות'. לפי קריאה זו, המיילדות שהצילו את ילדי העבריות לא היו בהכרח עבריות. לפי קריאה זו, משתקפת לעינינו קנוניה נשית אמיצה למען בנות עם העבדים ונגד פועלו השליט הרשע, בן עמן שלהן.

הנשים העבריות עצמן אינן חדלות ממאבקן בגזרה בכך שאינן חדלות מפריה ורביה, והלוא חיותן ופריונן של העבריות הם שאיימו כל כך על פרעה. והמדרש מספר:

כיון שגזר פרעה ואמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו' (שמות א), אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו? מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד, ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגרש את אשתו כשהיא מעוברת ג' חדשים. ועמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם.

אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה הרשע, ספק גזרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת. עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן.

(שמות רבה, א)

מרים אינה מהססת להעיז פנים כנגד אביה, שלמשמע גזירת פרעה נואש וביקש לפרוש מחיי משפחה ובכך להביא למעשה לחדלונו של העם. פנייתה של מרים היא פנייה רציונלית של תלמידת חכמים, אביה, ובעקבותיו כל הגברים של אותו הדור, נענים לה.

יוכבד, אם משה, משתפת פעולה במרד השתוּק של המיילדות ומסרבת לציית לדין-המוות על בנה. היא מצפינה אותו בתיבת גומא ומשיטה אותה על פני הנילוס. בעוד שיוכבד חשה שסיימה את מה שתוכל לעשות למען בנה הפעוט, נותרת מרים, שמסרבת להיכנע לשטף האירועים הצפוי מראש, עומדת על המשמרת וממשיכה לעקוב אחרי אחיה שבתיבה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות א, 4).

כאן נכנסת לתמונה אישה נוספת, בתו של השליט הרשע עצמו. בת-פרעה מסרבת לקחת חלק במזימותיו הרצחניות של אביה. לנוכח התינוק חסר האונים שהנילוס הביא אליה, גוברת בה החמלה האנושית על ההשתייכות המעמדית והלאומית. בת-פרעה נקראה במדרש – בתיה (ע"פ דבה"א ד, יח) ונתפשה במסורת כצדקת ואף כגיורת. מרים דואגת שתהיה זו יוכבד שתניק את משה, כדי שהחוויות האנושיות הראשונות שיחווה יהיו בחיק בית ישראל.

במדרש רב עוצמה קובע האמורא רב עוירא, באופן גלוי ומפורש, שהנשים הצדקניות היו אלה שבשכרן נגאלו ישראל ממצרים:

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן [את בעליהן] וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן [=מקיימות אתם יחסי אישות] בין שפתים […], וכיון שמתעברות באות לבתיהם; (בבלי, סוטה יא, ע"ב).

הנשים העבריות מתוארות באופן פיוטי כרבות תושיה ויוזמה – הן פועלות, והקב"ה מסייע בידיהן. הן מבינות שהשיעבוד מאמלל את אישיהן ומוציא מלבם את המחשבה על המשך הדור. מתוך עדינות והתחשבות הן דואגות להם למאכל ולמשקה וגם לרחצה וסיכה, וכשהגברים שבעים ורגועים, הן הרות להם. אך כאן לא נגמר פועלן, והמדרש ממשיך:

וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח […] ומלקט להן [הקב"ה] שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר: 'ויניקהו דבש מסלע ושמן' [דברים לב] […] וכיון שמתגדלין [וכאשר הם גדלים] באין עדרים עדרים לבתיהן […] וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר: 'זה אלי ואנוהו' [שמות טו] (שם)

הקב"ה עוזר לאלה הרוצות לעזור לעמן ומניק את הוולדות, אלה מכירים אותו ראשונים בהתגלותו על הים.

הן לפי הסיפור בתורה והן לפי מסורות מדרשיות, אם כן, היו אלה הנשים שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. לאור כל האמור לעיל, היינו מצפים שמקומן של הנשים בליל-הסדר יהיה מקום של כבוד. כמה מאכזב לגלות שבמסורת, נדחקו דווקא רגליהן של אלה מההשתתפות הפעילה בסדר הפסח.

סמלים חדשים ומשמעים חדשים:

כוס מרים – גביע ובו מים צלולים מצטרף לכוס אליהו, זהו גביעהּ של מרים המסמל את פועלה בסיפור הפסח, ובמיוחד את בארה הניסי של מרים, שלפי המסורת הלך עם ישראל בדרכם במדבר והשקה את העם בצמאונו.[5]

תפוז על צלחת הסדר – מנהג זה יודע יותר מהסבר אחד, מה שאולי מעיד על השרשותו. אחד ההסברים הוא שאישה אחת שאלה רב ידוע, מדוע אישה אינה יכולה לשמש כרבָּה. הרב השיב בחביבות רבה ואמר: "מקומה של אישה כרבָּה, דומה למקומו של תפוז על צלחת הסדר". מאז, נוהגות משפחות רבות להוסיף תפוז לצלחת הסדר…

טקסטים אלטרנטיביים –לנוסח ההגדה המסורתי, הוסיפו בהגדות רבות טקסטים ובהם דגש על מקומן של הנשים במעשה הפסח. לדוגמה: נכתבו כמה נוסחים אלטרנטיביים למדרש על ארבעת הבנים. אחד מהם נמצא בהגדה של תל"ם.

"כמשה מרים ובני ישראל, לך ענו שירה בשמחה רבה…" – בקהילות רבות מאוזכר חלקה של מרים בגאולת מצרים בהוספת שמה לשמו של משה, לא רק בפסח, אלא גם בברכת גאולה הנאמרת בתפילות היומיום. גם בטקס ההבדלה מוזכרת מרים הנביאה בבתים רבים לצדו של אליהו הנביא.

החיאה של סמלים ישנים שנשכחו

המסורת להוסיף מאכל לשולחן הסדר קדם בהרבה למהפכה הפמיניסטית. לוין מצטטת את ר' אלעזר מוורמיזא (אשכנז המאה הי"ג) שהסביר שהביצה והזרוע בקערת הסדר עומדים כנגד שני המנהיגים משה ואהרן ואמר שיש המוסיפים מאכל שלישי, שיסמל את חלקה של מרים:

ואותן ג' [=שלושה] תבשילין – דג בשר וביצה, כנגד מיני מאכל שעתידין ישראל לאכול לע"ל [=לעתיד לבא] דג כנגד לויתן, ביצה כנגד זיז שדי [מעין עוף שיאכלו הצדיקים בעולם הבא], בשר כנגד שור הבר.[6]

המאכל המסמל את מרים הוא דג, סמל לפריון ואולי גם זכר לנשים שבישלו דגים לבני-זוגן במצרים.

סמלים ישנים ומשמעים חדשים – לשונות הגאולה והפדות שזרוּעות לאורך ההגדה, ממוּללות בפי רבים בתקווה לעידן של חרות לָכל. בעוד שבכמה הגדות אשכנזיות עתיקות מובא ציור של אב הסדר המצביע על אשתו ואומר: "מרור זה", כהתבדחות גברית פרטית, הגדות חדשות מבקשות דווקא להדגיש את המרורים שהיו מנת חלקן של נשים לאורך ההיסטוריה.

סיכום: חלקן של הנשים בחג הפסח

ליל-הסדר נועד להעלות שאלות מודחקות, להתמודד עם עניינים שאינם עולים תדיר על השולחן (תרתי משמע) ולהעמיק בסוגיות הכרוכות בזהותנו ובהוויתנו היהודית. טיבו של החג לתת ביטוי לקולות המושתקים, לקרוא דרור למשועבדים ולהעצים את מי שקולו לא נשמע תדיר. חשוב, אם כן, שנזכור לציין את חלקן של הנשים בחג הפסח, שהרי לא רק שהן היו באותו נס, אלא במידה רבה, בזכותן הוא התרחש.

זכינו לחיות בדור שבו נשים רשאיות להשמיע קולן באומר ובדברים, שבו זכויותיהן, ולוּ זכויותיהן הפורמליות – שוות. אבל אל לנו לשכוח שהמאבק על שיוויון ערך האדם, ובכלל זה על שיוויון האישה – עודו מתנהל! בחג זה נביע שוב את מחויבותנו לקדש את צלם האלהים, זכר ונקבה, באשר הוא.


[1] ירושלמי פסחים פ"י, ה"א [לז, ע"ב]

[2] רבנו מנוח מונה שלושה קריטריונים שאישה חשובה עונה לפחות על אחד מהם: ראשית, שאין לה בעל והיא גברת הבית, שנית, שהיא חשובה בפרי ידיה, דהיינו שיש לה מקורות הכנסה משלה, שלישית שהיא יראת-השם, בת גדולי הדור.

[3] פירוש רבנו מנוח להלכות חמץ ומצה לרמב"ם ז, ח. ראו בענין זה מאמרו של יעקב גרנטנר באינטרנט: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pesah/ger1.html.

[4] דברי מרדכי מובאים כהגהה לשולחן ערוך בעניין הסבת נשים בליל-הסדר (אורח-חיים, תע"ב, ד).

[5] לפי המסורת, שב בארה של מרים וצף מדי פעם ומרפא את הטובלים בו (ויקרא רבה, כב, ד),.

[6] 'מעשה רוקח', סאניק תרע"ב, נט, עמ' יז, מצוטט אצל לוין יעל, עלון 'קולך', 3.