אירועים וכנסים ספרים ופרסומים

פרופ' קתרין מק'ינון | נשים, זנות ואי שיוויון

עיקרי דברים מתוך
הרצאתה של קתרין מק'ינון, פרופ' למשפטים באוניברסיטת מישיגן

יום עיון בנושא:
שובר שוויון, נתיבים חדשים לשוויון
מכון שלום למחקר משפטי השוואתי, הקריה האקדמית אונו
28 ביולי 2014

מה שנדרש כדי למגר את הזנות – הוא חוק להפללת הלקוח ותמיכה בשורדות הזנות.

העולם צריך להיסגר בפני הפוגעים והמנצלים ולהיפתח לנפגעים ולמנוצלים.

*תומלל על ידי: מיכל זאבי

עיקרי דברים מתוך הרצאתה של  קתרין מק'ינון, פרופ' למשפטים באוניברסיטת מישיגן
במסגרת יום עיון בנושא:
מכון שלום למחקר משפטי השוואתי, הקריה האקדמית אונו
28 ביולי 2014
תומלל על ידי: מיכל זאבי (*)

א. תפיסת הזנות

אם תבדקו, תגלו שאף אחד לא מגן על סחר בנשים, אבל גם אף אחד לא יאמר שהוא בעד אי שוויון. מצד שני, אנשים בעד זנות קיימים בהחלט, ואנשים רבים מאמינים שלהשאיר את הזנות זה פוליטיקלי קורקט, ואפילו שזה בלתי נמנע ולא מזיק.

יוצא איפוא, שסחר בנשים אמנם נתפס כפשע, אך הזנות נתפסת כמקצוע, כזכות, ואפילו כעצמאות וכחופש בחירה.

הפירוק של מושג הזנות נעשה, בין השאר, על ידי הפרדות מוסריות, כאשר הפרדה זו מעניקה את ההצדקה לסוגים שונים של זנות:

1. זנות של מבוגרות מופרדת מזו של קטינות, כלומר: זנות של קטינות זה רע, והיא גם הבעייה, אבל זונות מבוגרות זה טוב וזה בסדר.

2. זנות רחוב מופרדת מזנות בחדרים פרטיים, כלומר: זנות רחוב היא מסוכנת, חשופה ו"מלוכלכת", וזנות בחדרים פרטיים היא יוקרתית, נקייה ומאפשרת, למי שיכול להרשות לעצמו, לצרוך זנות במינימום של חשיפה וסיכון.

הפרדות אלו הן חלק מהאידיאולוגיה המאפשרת את קיום הזנות, ויש להן השלכות חוקיות ומשפטיות, ולא כל שכן – חברתיות.

הפרדות מוסריות אלה מקטבות את הוויכוח על הזנות ומעניקות 'לגיטימציה' ו'מקום' לדברים הבאים:

– הגדרת הזנות כמקצוע (המקצוע העתיק בעולם).

– תפיסת הזנות כ"סתם" מין בתשלום.

– התייחסות לזנות כעבודה ככל עבודה.

– יש הרואים אפילו בזנות מעין "תורת שחרור" – שחרור מיני שיש בו החופש לנשים לבחור בעיסוק זה ככל עיסוק אחר.

– לפי תפיסה אחרת עובדוֹת הזנות נתפסות כ"סוכנוֹת" (Agents), ובכפוף לתפיסה זו, הזנות מצטיירת כ'אוטונומיה' וכ'בחירה חופשית' שהנשים עושות בין כל מיני בחירות שעומדות בפניהן.

אני רואה את הזנות כדיכוי העתיק ביותר בעולם.

ממליצה מאד לקרוא את ספרה של רייצ׳ל מורן – Rachel Moran

Paid for: My Journey Through Prostitution

עלינו להבין שזנות היא חוסר ברירה. זנות היא כלכלה נצלנית שהרווחים ממנה הולכים לאחרים, והאחרים הם הגברים, כמובן, המעורבות של כסף לא הופך את המין לרצוי, ולכן מה שיש בזנות זה אונס, ולא יחסי מין.

ב. תפיסת הזנות כ"ניצול ודיכוי" מול תפיסתה כ"מקצוע"

מדינות שמיסדו את התעשייה, תרמו לתפיסה של הזנות כמקצוע. בהולנד למשל יצרו בעייה אחרת, לא פחות חמורה, שכלל לא התכוונו אליה כאשר מיסדו את הזנות.

לעומת מיסוד הזנות, הגישה שמתייחסת לזנות כדיכוי וכניצול לכל דבר – הובילה לחקיקה מהסוג של הפללת הלקוח. שבדיה הייתה המדינה הראשונה ליישם את חוק הפללת הלקוח לפני כעשור.

מאז, גישה זאת אומצה במדינות נוספות, וכיום היא מופיעה גם בחוק שמתגבש בקנדה ובישראל, ואני רואה בכך תופעה מעודדת בהחלט.

יש להקשיב אל דברי השורדות – שורדות הזנות – ויש לבדוק את שתי העמדות להלן (עמדת "הניצול והדיכוי" מול עמדת ה"מקצוע"), אל מול העובדות בנושא:

– בזנות מרוויחים כסף:

רוב העוסקות בזנות הם נשים עניות. זנות לא מוציאה את העוסקות בה מהעוני. זנות מעמיקה את העוני. אף אחת לא בוחרת בעוני. אחת הסיבות לכך שנשים מוצאות עצמן מחויבות לעסוק בזנות

היא – כיוון שזה מקצוע שמקבל הסכמה מהחברה.

– הזנות היא עבודה ככל העבודות:

הזנות איננה דומה לאף עבודה אחרת. נשים העוסקות בזנות נפטרות בגיל צעיר מהממוצע של כל מקצוע אחר.

– העיסוק בזנות נעשה מתוך בחירה:

זנות מתחילה, פעמים רבות, בגיל מאד צעיר, כזה שלא מאפשר לא בחירה ולא החלטה מודעת ומושכלת לעסוק בכך.

בהודו, למשל, ילדות בנות 10 מובלות לזנות, נאנסות ומנוהלות על ידי סרסור שלעיתים הוא בגיל של אביהן. הסרסורים מסבירים לבנות מגיל צעיר מאוד מהו ייעודן.

ואני שואלת את עצמי, כך פשוט ולעניין: איך זה ייתכן שילדה בת 10 תבחר בדבר כמו עיסוק בזנות?

– המין בזנות נעשה מתוך רצון והסכמה:

כאשר עוסקים במין מתוך רצון והסכמה (תחשבו על עצמכן כשאתן עושות את זה) – לא מתקיים, ולא צריך להתקיים, תהליך של העברת כסף.

מין שיש בו העברה של כסף – הוא מין לצורך הישרדות, ולכן מבחינתי הוא נכנס להגדרה של הטרדה מינית.

– הזנות היא עתיקה והיא מצב טבעי:

החוק בנמיביה, למשל, מגדיר את המין שמתנהל בזנות כ"מין שאיננו מיני" (Unsexual). כלומר, המין בזנות הוא "כל כך טבעי", "מוסכם" ו"שוויוני" שיש לזה שם, מילה, והגדרה מיוחדת.

זונות בהודו מקבלות למעלה מ-20 גברים ביום, כלומר 8000 גברים בשנה (כולל לקוחות חוזרים), והסיבה שדבר זה מתנהל כך – היא הדרישה לזה, ולא ההסכמה של אלו שעוסקות בזה.

(הערה לגבי ישראל: לא ניתן למצוא נתונים על פלסטינאיות שעוסקות בזנות).

ג. לקוחות הזנות

חלק מהם הם חולים ו/או אלימים, אם כי מדובר באנשים "בלתי נראים" שנכנסים ויוצאים בצורה אנונימית ולא נתפסים כמי שקונים נשים. אפילו השמות שאנחנו נותנים להם הם שמות שמסתירים עובדה זו. למשל השם "לקוח", או אפילו המושג "Passenger", אינם אומרים מאומה, בעוד שההגדרה המדויקת היא "משתמשי נשים".

השם הגנרי שאנחנו נותנים לגברים אנונימיים אלה הוא "ג'ון". נשים בזנות נאנסות כל הזמן ע"י "ג'ון" והן גם מוכות על-ידו כשהן מתנגדות.

לא/נשים בזנות אין הגנה משטרתית ולעיתים אף עוצרים אותן (דבר זה לא קיים בישראל). פעולה זו נופלת, מבחינתי, להגדרה של האשמת הקורבן. יתרה מכך, נשים בזנות שמשטרה עוצרת אותן, מי משחרר אותן אם לא הסרסור שלהן. כאן הן נקלעות למצב מסובך יותר, מצב שמקשה עליהן יותר לעזוב אותו, כי עכשיו יש להן תיק פלילי.

ד. עבודת מין בחדרים פרטיים

כפי שצוין, הזנות בחדרים הפרטיים מייצרת הפרדה והירארכיה, בעוד שהנשים ברחוב נמצאות בתחתית המבנה ההירארכי.

יש המתעקשים לחשוב שלעוסקת בזנות בחדרים פרטיים יש יותר שליטה, ומכאן שיש לה יותר הגנה. ולא היא. המצב מסוכן יותר דווקא בחדרים הפרטיים, וכל מחשבה – לפיה יש הגנה, מעצם השהות בתוך בית – היא אשליה.

ברחוב יש לעוסקת בזנות את מרחב הבחירה של ה"לקוח", והיא יכולה להשתמש גם באינסטינקטים שלה כדי לברוח מכל "ג'ון" שכוונתו רעה. בחדרים הפרטיים זה הרבה יותר קשה. בחדרים הפרטיים הגברים בוחרים בעוסקות בזנות ללא שום אפשרות בחירה מצדן. לחצן המצוקה שיש להן איננו נגיש, וקשה להגיע אליהן מספיק בזמן ולהגיש עזרה מיידית.

כך שאין הגנה בזנות, לא ברחוב ולא בחדרים הפרטיים.

מה שזנות בכל זאת יכולה להיעזר בחדרים הפרטיים – היא האפשרות להסתרת הזנות מחד, אבל מצד שני היא מגדילה את שליטת הסרסור.

מבחינה אידיאולוגית יש המאמינים שנשים הנמצאות במסגרות של "זנות צמרת" מקבלות שכר טוב, בטוחות יותר, ואף יכולות לעזוב מתי שהן רוצות.

אני מציעה לכל הגורמים המוסריים האלו לנסות פעם ולבחון בעצמם את כל אותן ההשערות והטענות האלה לגבי יכולת ההשתכרות בזנות, ומה רמת הביטחון שיש בה והיכולת לצאת מזה.

ה. אלימות ותגובות פוסט טראומטיות

האמירה שזנות היא דבר תקין – מתעלמת למעשה מן האלימות אליה חשופות הנשים שעוסקות בזנות. על הקונים של שירותי הנשים – יש שמירה, כדי שהם לא ייפגעו חלילה מהמחלות של העוסקות בזנות. אבל כל שעושים כדי להקטין את הנזקים הנראים לעין, אין בהם כדי להקטין את הפגיעות הקשות שנשארות אצל שורדות הזנות.

אצל שורדות זנות מוצאים תגובות פוסט טראומטיות המוכרות אצל ניצולי עינוי ואונס.

אחת ההתמודדויות, בהיעדר אפשרות לעזרה פיזית, היא אדישות מנטלית, כשאליה חודרים הסמים והאלכוהול הבאים להקל על המצוקה.

לעוסקות בזנות נדרשת הפרדה בין מי שהן, לבין מה שהן עושות, וכאן אני שואלת: "האם כך נראה חופש?!", "האם כך נשמעת העסקה?!" שימוש בסמים, סימנים של פוסט טראומה, צורך בהתנתקות מנטלית ומוות בגיל צעיר?

ו. עבדות וסחר בנשים

כאשר אני שואלת עוסקות בזנות מה הן הכי רוצות? התשובה החוזרת מפיהן של 90% מהעונות היא: "אני רוצה לעזוב אבל לא יודעת איך".

אבל גם בקרב אלה שמדברות, כמו בגילוי לב, כמה הן שלמות עם מה שהן עושות, וכמה הן מרוצות מההכנסה שלהן – מאחורי הקלעים הן ניגשות אלי ושואלות: איך אני יכולה לעזור להן ואיך הן יכולות לעזוב את זה.

הלא אם נמצאים במצב בו אי אפשר לעזוב, מצב זה מוגדר כעבדות.

ואכן התופעה של הבאת נשים ממדינות חלשות ולסחור בהן – מתרחשת גם בארצות הברית, גם באירופה וגם בישראל.

במקרים רבים מוציאים את הנשים מתוך אזורי סכסוך ועימות ומביאים אותן למקומות אחרים,אלא שהנשים האלו מגלות מהר מאוד, שהמקום שאליו הובאו איננו מקום טוב יותר מהמקום שהן עזבו.

התנאים האלו הם שיוצרים את הפגיעות הקשה כל כך בנשים.

זנות בכל חברה נחשבת בושה וכלימה, ונשים נענשות על זה.

בחלק מהתרבויות, הזונות פגיעות לדרישות של פיקוח למשל.

מושג ה"עבדות" מוגדר בחוק הישראלי כבעלות על מישהו וכהתייחסות לאדם כאילו הוא רכושך. כאשר סרסור מוכר אישה לגבר שקונה אותה, זה אקט העונה במדויק על ההגדרה הזאת של עבדות.

ז. הזנות כעיסוק של נשים

בוודאי תתהו לדעת למה יש בעיקר נשים בזנות. ובכן, אי השוויון בזנות זהה לאי השוויון בין המינים.

אישה שנכשלת בניסיונותיה לטפס ולהגיע לאיזה מקום שהוא בהירארכיה החברתית והמקצועית – נופלת לזנות.

בזנות לא בוחרים אל הזנות נופלים.

אם העיסוק בזנות היה כל כך טוב, ונעשה מתוך רצון ובחירה, יש להאמין שיותר גברים היו עוסקים בכך.

ההיצע מתקיים אך ורק כיוון שהגברים שעושים את הבחירה וקונים מין בכסף, אדישים לעובדה שאף אחד עדיין לא מת ממחסור במין.

ח. למה קונים ומוכרים מין – אידיאולוגיה של הסכמה

כאשר משתמשים במושג כמו "מוכרת את עצמה" – כולם מבינים מה הכוונה. בזנות – המוכרים הם הגברים, והם מוכרים את הנשים מתוך תפיסה של "את תעשי כל מה שאני אומר".

בזנות אין התייחסות לזונה – כאישה. תחת חסות של פרטיות ואנונימיות – "ג'ון" מתייחס אליה כאל בובה, ולא כאל יצור אנושי.

הנשים בזנות – בשעת האקט המיני – מסתכלות לכל הצדדים (על השעון, על הסדקים בקיר, על התקרה), כיוון שזהו מין שלא עושה להן כלום, בעוד ש"ג'ון" (הלקוח) מאמין ואף משוכנע – שזה בדיוק מה שהן רוצות לקבל.

למעשה, "ג'ון" יודע שהעובדת בזנות לא נהנית, והיא עושה זאת רק בשל הצורך הכלכלי ההישרדותי עבורה; אבל גם אם הוא יודע זאת, הוא עדיין ממשיך לעשות בה כטוב לרצונו, ועדיין מסביר זאת כהסכמה מצידה.

אפשר שזאת תמצית האידיאולוגיה של הלגיטימציה של הזנות

הפרשנות של הסכמה זו נובעת מזה שהן שם, והן שותקות, והן לא קמות והולכות.

הסכמה זו היא גם אותו קונספט לא שוויוני בבסיסו, ולכן זוהי הגדרה פאתטית לקשר ביניהם – שהוא קשר מיני.

המצב הקיים הוא שגברים משלמים ועושים מין, בשעה שהם יודעים שנשים לא רוצות בזה; ונשים, תמורת כסף, עושות מין שהן לא רוצות, אבל זה כל מה שיש להן.

ט. איגוד מקצועי לעוסקים בזנות

אחת הטענות הנידונות היא – שזנות היא עבודה שלא רוצים לעשות אותה (כמו שלא רוצים לנקות שירותים או לאסוף אשפה). מצד שני, עבודות שירותים אלה נתפסות כמשהו טוב דווקא – כיוון שהן מספקות פרנסה לנשים עניות. אבל כיצד ניתן להשוות? הלא ההבדל כאן זועק לשמיים. האם עבודות אלה (שירותים ונקיון) כוללות התעללות מינית או כרוכות בתגובות פוסט טראומתיות?

במילים אחרות, עבודת הזנות וכל מה שנעשה בה – אינה צורך קיומי, שהרי לא מדובר כאן בפעולה שהאנושות לא יכולה להתקיים בלעדיה. בסך הכל זה עניין של כמה גברים שלא יעשו מין היום, ובמצב זה בכל זאת ניתן לחיות.

כולנו מכירות את הטענה לפיה הזנות נחוצה וקודם כל עבור גברים נכים. על כך יש לי שתי תגובות:

1.גם לגברים נכים יש מערכות יחסים, כך שאין זה נכון להכליל את כולם יחד;

2. לא ייתכן שנכים יהוו סיבה להחזקת מוסד הזנות עבור כל יתר הגברים.

מיניות איננה יכולה לשמש כעבודה, ובוודאי לא כאשר עבודה זו כוללת ניצול וסחר.

מציעים איגוד מקצועי לעוסקות בזנות, אבל גם איגוד מקצועי לא ישנה מאומה. איגוד לא יהפוך את הזנות לעבודה מכובדת, והוא גם לא יבטל את הפגיעה בזכויות אדם. זנות בעולם האמיתי היא אינה מטפורה היא דבר אמיתי ומוחשי.

י. להיות נגד הזנות זה לא להיות נגד מין

קחו לדוגמה את עיסוקי שלי. במקצוע שאני עוסקת בו לא הצמידו לי אקדח לרקה, לא הכריחו אותי להיות פרופסור, ואף אחד לא בא אלי ואמר "את תעשי כל מה שאני אומר".

אחת האמירות השגורות בשטח, ושהסרסורים המציאו אותה, היא – שנשים בזנות הן – יַזָמיות. כלומר, עובדות שלקחו אחריות על גורלן הכלכלי.

כאן חשוב לציין כי עם כל הרצון להתגייס ולעזור לעובדות בזנות – גם עזרה יכולה להזיק. למשל, סחר נשים בהודו גדל ב-30% מאז הפצת הקונדומים על ידי ביל גייטס. הסיבה לכך היא שהקונדומים הפכו את הזנות לבטוחה יותר ללקוחות.

כידוע, קיימת הסכמה שאסור לילדים לעסוק בזנות. ואני שואלת: אם זנות היא העצמה, וחופש בחירה, ואין לה כל השלכות שליליות (כפי שצטטנו לעיל) – מה רע שילדים יעסקו בזה, או יהיה מעורבים באיך זה קורה? מה רע בזנות ילדים?

כך או כך, גם אם כולם מתנגדים לזנות ילדים, איך הסרסורים בכל זאת מפעילים אותם? התשובה פשוטה מאוד: סרסורים מחפשים את אלו הילדות, שהתעללו בהן מינית, ואז משכנעים אותן שהן אינן עוד ילדות, וכנשים זה בסדר גמור.

י"א. תפיסת הזנות כפשע נגד נשים מול גישת מיסוד הזנות

מהו סחר בנשים? ההגדרה הרווחת היא ניצול נשים לעיסוק בזנות.

בישראל ההגדרה היא שכנוע של אדם לעסוק בזנות, כלומר פעולה של קנייה או מכירה של אדם.

ואכן, בסופו של דבר זה מה שסרסורים עושים.

סחר מחייב מעורבות של צד שלישי. אדם לא יכול לשעבד את עצמו ולסחור בעצמו.

בשבדיה התפיסה היא שרואים את הזנות כפשע נגד נשים.

בצרפת הרחיבו את היקף התמיכה שניתנת לנשים שרוצות לצאת מהזנות ולחיות חיים אחרים.

בשבדיה – החוק להפללת הלקוח עובד. הוא הוריד את זנות הרחוב ב-80%, וסחר נשים נעלם לגמרי. אחרי 10 שנים מאז חוקק החוק גילו שהסטיגמה של הזנות הועברה מאלו שעוסקות בזנות ל"ג'ון".

שקרים רבים הופצו על חדלונו של מודל זה, אבל על אף השקרים – זהו המודל היחיד שעבד עד היום, ויש לו תוצאות מקדמות בהיסטוריה של הזנות, על אף שעבד חלקית.

בכך שנותנים הרשאה לזנות, פותחים את הפתח לסחר בנשים. אם תחשבו על זה אז תראו שסמים אפשר למכור רק פעם אחת אבל נשים וילדים אפשר למכור שוב ושוב.

במיסוד הזנות, וכחלק מההגנה על העוסקות בזנות נדרשים הגברים לחלוץ נעליים, להוריד עניבה ולמסור את המצית שלהם. בהקשר זה אנחנו פתאום מתחילים לחשוב על השימושים השונים שעלולים להיעשות בפריטים האלה.

גברים לא רוצים שייקחו להם את המצית, את הנעליים ואת החגורה, וזה מה שפותח את הפתח לזנות הלא חוקית.

הפיכת הזנות לחוקית לא מפחיתה סחר, לא מפחיתה עבריינות ולא עוזרת לחיות חיים בריאים יותר ובטוחים למי שעוסקים בכך. כל מה שהחוק עושה זה רק לקבע את הזנות כמשהו טוב שאף אחד לא נפגע ממנו.

הזנות הלא חוקית פורחת בהולנד, ולידיעתכן, רק 4% מהנשים בזנות רשומות באמסטרדם, בצורה חוקית.

י"ב. סיכום

כל העדויות לעיל מראות שהאידיאולוגיות הקיימות רק מבלבלות וגורמות לזנות להיות נסבלת, וממילא מאפשרות לחברה שלנו להכיל ולקבל מצב של ניצול.

אנחנו צריכות תמיד לזכור שאף אדם לא יתנדב לזנות.

מה שנדרש כדי למגר את הזנות – הוא חוק להפללת הלקוח ותמיכה בשורדות הזנות.

העולם צריך להיסגר בפני הפוגעים והמנצלים ולהיפתח לנפגעים ולמנוצלים.

תשובותיה של פרופ' מק'ינון לשאלות הקהל

שאלה: האם תוכלי להרחיב על הקשר בין פורנוגרפיה וזנות ועל הפעילות שלך ושל אנדריאה דבורקין כנגד הפורנוגרפיה?

תשובה (חלקית): תודה רבה על שהזכרת את שמה של אנדריאה דבורקין (נפטרה לפני מספר שנים).

פורנוגרפיה היא רק צורה נוספת של סחר בנשים. אפשר לומר – ענף של התעשייה. אנשים מסורסרים בפורנוגרפיה ונעשה בהם שימוש גם לזנות. אלה אותם אנשים עם אותם תנאים, והניצול שלהם הוא זהה. הקשר ביניהם הוא – שניים שהם אחד. מה ששונה ביניהם הוא – שפורנוגרפיה נתפסת כחוקית והזנות לא.

המאבק נגד הפורנוגרפיה מגיע מתוך ניסיון אמיתי. מבין מובילי המאבק אני הייתי היחידה שלא הייתה בזנות או בפורנוגרפיה. אנדריאה דבורקין הייתה בעצמה בזנות.

שאלה: חקרת את הנושא של נשים בבוסניה שהיו חשופות לאונס כנשק וככלי ברצח עם. האם תוכלי להרחיב בנושא של הכרה באונס כפשעי מלחמה כחלק מרצח עם?

תשובה (חלקית): "מלחמה" הוא מצב שבו גברים פוגעים בגברים. כך הם קוראים לזה. ואילו למצב שבו כל הזמן מתקיימת פגיעה של גברים בנשים, הם קוראים ״עיתות שלום״.

ומה באשר לאונס ככלי מלחמה? חקרתי מקרים בהם גייסו ילדים להיות לוחמים. כאשר ילדים לוחמים – הם גם אונסים. זה אומר שמישהו לימד אותם לאנוס. לא נולדים עם הידע הזה.

לוחמים מדברים על הטראומה שלהם בעקבות הריגתם אדם. אולם אצל לוחמים אלה לא חוזרת המחשבה "אולי להרוג מישהו", כאשר הם הולכים ברחוב אחרי המלחמה. כלומר יש הפרדה בין החוויות המלחמתיות לאלה שאחרי המלחמה. לעומת זאת "אונס" הוא מעשה שיכול להתחבר לחיים שאחרי המלחמה.

ניסיתי להבין איך ולמה גברים אונסים במצבים של קרבות ומלחמה? מה מאפשר להם את זה? הלא אני מכירה לוחמים שלא ביצעו פקודה כזאת. ואולי הם היו עושים זאת רק כשאיימו עליהם שיהרגו אותם.

שאלה נוספת היא: למה לאנוס אישה אם הורגים אותה אחר כך? ובכלל האם ייתכן שלגברים יש זקפה לפי פקודה? ועוד במצב מלחמה? ובתוך כל היריות, והצעקות והרעש והמהומה מסביב.

אני חושבת שמשהו במיניות של הגברים צריך להיחקר, כדי לברר איך אפשר לתת פקודה לאנוס.

אולי הם לוקחים איתם את הפורנוגרפיה לשדה הקרב?

אני רוצה לציין שמכל העדויות שיש בידי, הצבא הישראלי אינו אונס. הצבא האמריקאי כן, ובכל המקומות בהם היה.

שוחחתי עם פלסטינאיות והן העידו שאין תקיפות של אונס מצידם של החיילים הישראליים. וזו שוב שאלה מעניינת שיש להתייחס אליה: מדוע גברים לא אונסים בסכסוכים או מלחמה? ואם זה לא קורה, אז איך זה שזה לא קורה?

(*) תודה למיכל זאבי מומחית למערכות מידע. שעסקה שנים רבות בניתוח מערכות, ניהול פרויקטים וייעוץ בתחום מערכות המידע בארץ ובחו״ל. עכשיו סטודנטית מן המניין לתואר שני בחוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.

ותודה לפרופ' אסתר הרצוג ששלחה לנו תמליל זה. ראו הספר שערכה יחד עם ד"ר אראלה שדמי: בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל, פרדס, חיפה, 2013.