ספרים ופרסומים

ד"ר מיכל וולף | כיסוי ראש לנשים: חובה, היתר או איסור הלכתי?

גם המחייבים בכיסוי ראש וגם המבטלים דרישה זו, עשו זאת על רקע מנהג שהיה תקף במקומם ובזמנם. אנו חיים כיום בכפר גלובלי שבו שיער באשה אינו נתפס כערווה. מסיבה זו מודה חלק מפוסקי דורנו בשפה רפה שיש הלכות שראוי לשנותן. כפי שכתבתי לעיל, מיעוט פוסקים אף מתיר מפורשות גילוי ראש לנשים בימינו. התייחסות ההלכה לתמורות של המציאות היא נשמת אפה של ההלכה.

ד"ר מיכל וולף, תושבת בני דרום, חברת הנהלה ושותפה בצוות החינוכי המוביל של מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, רכזת משאבי אנוש ותוכניות חוץ במרכז הרצוג. במקביל, עוסקת במחקר אקדמי של משפט עברי בתחומים פליליים, וחקר התפתחות ההלכה בעניינים מגדריים.

עיון בפסיקות הלכתיות העוסקות בכיסוי ראש לנשים מעלה תמונה מורכבת. אם שיעור יחסי של פוסקים הוא אמת מידה מכרעת אזי חובה על אשה נשואה לכסות את שיער ראשה; הפוסקים ברובם, בעבר ובהווה, מחייבים אשה בכיסוי ראש. מאידך, ניתן גם לטעון שמדובר בהיתר הלכתי שכן יש דעות ופסקים לכאן ולכאן, מה שמותיר את ההכרעה בידי כל אשה ואשה. אני מבקשת להביא תימוכין לדעה שכיסוי ראש לנשים הוא איסור הלכתי. אין בדעתי לטעון שיש בידי פסק הלכה הקובע כי מי שלובשת כיסוי ראש עוברת על איסור, אלא שדינמיקה נכונה של ההלכה מובילה לכך שאין כיום חובה או צורך בכיסוי ראש לנשים. במובנים רבים ההלכה היא מקרה פרטי של מערכת חוק ומשפט, וככזו היא נדרשת לקיים יחסי גומלין מתמידים עם המציאות. ברי כי מנהג המקום הוא גורם מכריע בנוגע לכיסוי ראש והוא משתנה תדיר בהתאם לתקופה ולמקום. ניתוח פסיקות שונות דרך פריזמה זו מראה שהן פסיקות שדרשו כיסוי ראש והן אלה שהקלו או ביטלו דרישה זו, התייחסו למנהג המקום. להלן מדגם תמציתי של פסיקות בנושא.

תקופת התנאים והאמוראים התאפיינה בהחמרה בנושא, יחסית לתקופה המקראית, ובחיוב נשים בכיסוי ראש. ניתן למצוא בתלמוד הבבלי היגדים המעידים שנשים כיסו את שיער ראשן, כגון ההיגד המופיע בנדרים ל, ע"ב, "אבל נשים לעולם מיכסו" כלומר, שנשים תמיד מכסות את ראשיהן. כיסוי ראש לנשים נקבע בתלמוד (כתובות עב, ע"א) כחלק מדת יהודית, קרי, החמרות שנשים קבלו על עצמן. נראה כי גישה זו באה כתגובת נגד לתרבות ההלניסטית המתירנית שהייתה רווחת באותה עת.  כ-700 שנים מאוחר יותר ניתן למצוא פסיקה של הרמב"ם הדורשת מאשה לכסות את שיער ראשה בשני כיסויי ראש (הלכות אישות כ"ד, יב). נראה כי דרישה זו באה על רקע חובת הצניעות הרבה שנדרשה מנשים בחברה המוסלמית במקומו ובזמנו של הרמב"ם.  פחות או יותר באותה תקופה (המאה ה-12) אך באזור אחר – צרפת, דרשו בעלי התוספות מאשה כיסוי ראש, אך בניגוד לרמב"ם, הם הסתפקו בכיסוי אחד. גם הבדל זה (בין הרמב"ם לבעלי התוספות) ניתן להסבר על רקע של הבדלי תרבות בין אירופה הנוצרית לבין קהיר המוסלמית.

שבע מאות שנים מאוחר יותר אנו נתקלים במציאות חדשה שבה נשות העולם (במקומות שונים) נהגו ללכת ללא כיסוי ראש. "הבן איש חי", אשר חי בבגדד במאה ה-19 והקפיד מאוד על צניעות נשות קהילתו, כתב על כך: "…ואמת נכון מגולה שערם, ולפי הדין שלנו אסור הדבר, אבל יש להם איזו התנצלות, כי אומרים לא נתיישב המנהג הזה אצל נשותיהם, מבנות אומתם וחוץ לאומתם ונעשו גלוי השער כמו גילוי פניהם… ואינו גורם הרהור אצל האנשים…" (חוקי נשים תרע"ב, עמ' 55). כלומר, "הבן איש חי" ער לכך שלמנהג המקום חשיבות מכרעת בענייני צניעות והרהורי עבירה. בבגדד נהגו נשים (מוסלמיות ויהודיות) לכסות את שיער ראשן, וגבר לא היה רגיל לראות ברחוב אשה ללא כיסוי ראש; אם יראה אשה גלוית ראש יעברו בו הרהורי עבירה ולכן "הבן איש חי" מחייב את נשות מקומו בכיסוי ראש. באיטליה לעומת זאת, רגילים גברים לראות נשים בגילוי ראש, לכן שער באשה לא מעורר אצלם הרהורי עבירה ואין חובה להסתירו.

הרב יוסף משאש (חי בימנו בכנאס ובישראל) אמר בנדון דברים מפורשים עוד יותר. לאחר שהזכיר את הדעה שהקביעה "שער באשה ערוה" נאמרה רק לזמן קריאת שמע, ודן בשאלה איזה שער בגדר ערווה, הוא מסכם וכותב: "הראת לדעת שהדבר תלוי במנהג. וא"כ בזה"ז שכל נשי העולם בטלו מנהג הקודם וחזרו למנהג פשוט לגלות את ראשן ואין להן בזה שום חסרון צניעות ולא פריצות חלילה, וכ"ש שאין להם בזה שום נוול…פקע איסורא מגילוי הראש בזה"ז" (מים חיים חלק או"ח, מופיע גם באוצר המכתבים חלק שלישי סימן אלף תתפ"ד). הרב משאש קובע אפוא באופן חד משמעי ששינוי המנהג הביא לכך שכיום מותר לנשים ללכת בשער גלוי.

שינוי מנהג המקום משפיע על שינויי ההלכה גם במצב שבו הפוסק מיצר על כך. הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי דורנו, כאב את המצב שבו נשים אינן מכסות את שער ראשן. לדבריו "שבעוה"ר רוב נשים אף משומרי תורה מזלזלין בזה" (שו"ת אגרות משה חלק אה"ע סימן קיד). למרות כאבו זה הוא קובע כי שינוי המנהג בימנו משנה את ההלכה בנושא וכיום אי לבישת כיסוי ראש אינו מהווה עילה לגירושין (בניגוד לתקופות אחרות). לדבריו "ובזה"ז אם לא אמרה לו קודם הקידושין שתכסה את שערה לא היה יכול לסמוך על חזקת כשרותה שתכסה שערה והוי זה כידע ונתרצה שאין שייך כלל לדון להפסידה כתובתה" (שם). מדברי הרב פיינשטיין משתמע שברירת המחדל כיום היא שאשה לא תכסה את שיער ראשה. רק אם אמרה לו מפורשות שהיא מתחייבת ללבוש כיסוי ראש, יש לבעל זכות לחייבה בכך. אם לא אמרה מאום משמע שאינה מקבלת על עצמה לבישת כיסוי ראש.

הבאתי לעיל מדגם מצומצם של פסיקות בנושא כיסוי ראש לנשים, המתייחסות למציאות. גם המחייבים בכיסוי ראש וגם המבטלים דרישה זו, עשו זאת על רקע מנהג שהיה תקף במקומם ובזמנם. אנו חיים כיום בכפר גלובלי שבו שיער באשה אינו נתפס כערווה. מסיבה זו מודה חלק מפוסקי דורנו בשפה רפה שיש הלכות שראוי לשנותן. כפי שכתבתי לעיל, מיעוט פוסקים אף מתיר מפורשות גילוי ראש לנשים בימינו. התייחסות ההלכה לתמורות של המציאות היא נשמת אפה של ההלכה. מהיבט מטא-הלכתי יש לאפשר להלכה לתפקד ולהתפתח תוך יחסי גומלין עם המציאות. כיוון שכך, לבישת כיסוי ראש חרף שינוי המציאות או מנהג המקום, היא בחזקת פגיעה במערכת ההלכתית ועלולה להפכה ללא רלבנטית עבור ציבור גדל והולך. בשולי הדברים ראוי לציין כי העובדה שיש נשים הלובשות כיסוי ראש כסמל סטטוס לא ראויה לשמש כטיעון בהקשר הנדון כיוון שהיא חורגת מהדיון ההלכתי, ומעבירה אותו למגרש חברתי או פסיכולוגי.

עלה לראשונה באתר 'קולך', בט' בטבת תשע"ד, 12.12.2013