מאמרים אקדמיים

יעל סיני | וועדה תקבע אם אני גבר או אישה? מדיניות כלפי חצייה מגדרית וסובייקטיביות טרנסג'נדרית בוועדה לשינוי מין בתל השומר

יעל סיני, בעלת תואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א, עובדת בבית דרור- הוסטל לנוער בסיכון מקהילת הלהט"ב כרכזת, שותפה בפרוייקט גילה להעצמה כלכלית לאנשים טרנסג'נדרים, ופעילה בארגון כוח לעובדים בסניף חסות הנוער ובפורום הפמיניסטי של הארגון.

*כאן מוצג פרק המבוא

קישור לעבודת הגמר במלואה – לקראת התואר "מוסמך אוניברסיטה" -מ.א. , אוניברסיטת תל אביב, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בהנחיית פרופ' חנה הרצוג.

ניתוחים להתאמה מגדרית הינן פרוצדורות מוכרות בכל העולם. בין 1:11,900 לבין 1:11,450 זכרים ובין

1:200,000 לבין 1:30,400 נקבות מתמודדים עם "דיספוריה מגדרית", המוגדרת כאי הלימה בין גופו לבין

מגדרו של האדם (WPATH, 2011 ). ברוב מדינות הרווחה ניתוחים אלו נעשים, כחלק משירותי הרפואה

הציבורית הניתנים במדינה, במימון חלקי או מלא.

הניתוח הראשון בארץ להתאמה מגדרית בוצע באופן פרטי בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, אך

נתקל בביקורת חריפה של קהילת הרופאים. מאז בוצעו ניתוחים אלו בארץ, על פי רוב בסתר ובבושה. בשנת

1986 הוציא משרד הבריאות את נוהל 39/86, הקובע הנחיות לביצוע ניתוחים לשינוי מין אצל TRANSEXUALS [כך]

ולתיקון פגמים במצבים של HERMPHRODITISM ודומיהם.הנוהל קובע כי ניתוחים לשינוי מין יבוצעו בבית חולים ציבורי

בלבד, ושבאותו בית חולים תמונה ועדה, שחבריה יהיו: פסיכיאטר בכיר, מנתח פלסטי בכיר, פסיכולוג קליני, אורולוג

ואנדוקרינולוג. על המועמד לחיות ב"זהות המין הנגדי שאליו הוא מעוניין להשתייך בעזרת ניתוח" לפחות במשך תקופה של

שנתיים, ולעבור הערכה פסיכו- דיאגנוסטית על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג. בהתאם לכך, על פי הנוהל, תאושר או תסורב

הבקשה לביצוע הניתוח. מאז ועד היום בית החולים 'שיבא' בתל השומר הינו בית החולים היחיד שהקים ועדה מסוג זה.

המסע בן השנתיים, במסלול שאותו מציע בית החולים תל השומר, מתחיל בפנייה של המבקש או המבקשת

דרך מזכירת המחלקה אל ד"ר דליה גלבוע, פסיכולוגית הוועדה מיום הקמתה ועד היום, לצורך תחילת

המעקב. במהלך השנתיים הארוכות נדרש המבקש להיפגש עם פסיכולוגית הוועדה אחת לחודש בממוצע

לשיחה שאורכה כשעה. לצד מפגשים אלו, נקבעים עבורו תורים לרופאים נוספים לצורך בדיקות:

אנדוקרינולוג, גניקולוג, אורולוג והרופא המנתח, וכמו כן על המועמד לעבור אבחון פסיכיאטרי. במהלכן של

שלוש פגישות הוא עובר מבחני אישיות ואינטליגנציה. בתום השנתיים, מתכנסת הוועדה בכדי להעניק את

האישור להתחיל בשינויים הכירורגיים. בתום הכינוס של הוועדה, נשלח לביתו של המבקש מכתב שבו נקבע

Sex Reassignment Surgery-SRS. כלומר ניתוחים לעיצוב איברי מין נשיים ופמיניזציה של הגוף עבור

זכרים המבקשים לשנות את מגדרם, וניתוחים לעיצוב איברי מין גבריים ומסקולוניזציה של הגוף עבור נקבות המבקשות

לשנות את מגדרן. בשל עומס, המביא למועדי המתנה ארוכים, ייתכן שהמועד שנקבע יהיה אפילו שנה ממועד סיום הדיון

בוועדה. הניתוח עצמו מחולק פעמים רבות לסדרת ניתוחים, לעיתים חמישה ויותר, כך שבפועל תהליך ההתאמה כולו עשוי

להימשך שנים.

המלצה לכיסוי קופות החולים עבור ניתוחים אלו אינה קיימת בנוהל 39/86 , אך מאז שנת 1997, לאחר תקדים

משפטי, הוכר ניתוח להתאמת מגדר כניתוח ל"מטרות רפואיות מטעמי זהות מינית" עליו ניתנת זכות להחזר

כספי מקופות החולים (גבאי, 1997). כיום קופות החולים מאפשרות כיסוי חלקי עד מלא של הפרוצדורות

הרפואיות המתבצעות בתל השומר. עובדה זו, לכאורה, ממקמת את ישראל בין מדינות הרווחה המתקדמות

בעולם המערבי בכל הנוגע למדיניות ביחס לשינויי מין.


בכנס 'את שאהבה נפשי – מפגשם של טרנסג'נדרים ומערכת הבריאות' שנערך בבית החולים תל השומר ביום

8.12.2011, הציגה ד"ר רויטל עמיעד, פסיכיאטרית הוועדה מזה חמש שנים והנציגה היחידה של רופאי הוועדה

שנכחו בכנס, נתונים מספריים אודות הפונים לוועדה. להערכתה, בכל שנה פונים לוועדה לשינוי מין בתל

השומר כשלושים וחמישה אנשים, כאשר רק שבעה מתוכם מסיימים את התהליך במסגרת הוועדה ומגיעים

לשלב הכירורגי. בנוסף לכך, מחקרו של יונתן מרטון בקרב הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל מראה כי מתוך

מדגם של 113 משתתפים, 12.5 אחוזים בלבד מתוך חברי הקהילה דיווחו כי הם עוברים או עברו לפחות חלק

מהתהליך שלהם בתל השומר (מרטון, 2012). נתונים אלו מציגים תמונה עגומה למדי, בה למעשה הרוב

המוחלט והברור של האנשים הטרנסג'נדרים, אשר בוחרים לבצע שינויים בגופם עושים זאת שלא במסגרת

הוועדה לשינוי מין. בהנחה והנוהל נוצר להסדיר את הטיפול הרפואי לאנשים טרנסג'נדרים, כיצד הרוב

המוחלט של הפונים אינו מקבל מענה לצרכיו? כיצד קיים נוהל שמטרתו לטפל, אך הרוב המוחלט נותר בלתי

מטופל? שאלות אלו עמדו לפני בבואי לאסוף את הנתונים. כדי לענות על השאלות המורכבות, ביקשתי לחפש

את התשובות באמצעות ניתוח תבניות החשיבה המבנות את השיח ותהליכי קבלת ההחלטות של המטפלים

והמטופלים. לשם כך עשיתי ניתוח של התימות המרכזיות העולות ממסמכים שונים ומראיונות המנחים את

פעילות הוועדה לשינוי מין בתל השומר, ולעמוד על הפערים בינם לבין התימות שעלו בקרב "צרכני השירות"-

האנשים הטרנסג'נדרים. במחקר זה אבקש להתמקד בשתי שאלות מרכזיות: הראשונה היא אילו פרדיגמות

ו/או הגיונות באות לידי ביטוי בנוהל 39/86 והוועדה הפועלת מטעמו. השנייה היא באילו אופנים פועלת

הוועדה לשינוי מין בתל השומר כדי לשמר את הלגיטימיות שהוענקה לה כשומרת הסף על המגדר.


קיומה של הוועדה לשינוי מין כחלק מהמערכת הרפואית, ולא, לשם דוגמא, כחלק מהממסד הרבני, נראה לנו

בימים אלו כמובן מאליו, אך קיום זה מתאפשר בשל תהליך ארוך יותר של 'מדיקאליזציה' שאת מקורותיו

ניתן למצוא בתחילת המאה התשע עשרה עם התפתחות 'עידן המומחים'. 'מדיקאליזציה' מתוארת כתהליך בו

מצבים, שבעבר לא נחשבו כרפואיים, עוברים הגדרה מחדש ומטופלים, על פי רוב, במונחים של 'מחלה' או

'הפרעה'. כחלק מתהליך זה, החליפה הרפואה במובנים מסוימים את מערכת ההסברים שסיפקו הדת ומוסד

הכנסייה במשך שנים ובהתאם לכך התעצבה הרפואה גם כמנגנון שליטה בחברה המודרנית (Conrad, 1992).

בתוך המסגרת המדיקאלית צמחו מאז תחילת המאה התשע עשרה גישות ותפיסות שונות ברפואה המערבית

בכלל, וביחס לאוכלוסייה הטרנסג'נדרית בפרט.


הספרות התיאורטית מחלקת את היחס ההיסטורי כלפי חצייה מגדרית לשני מודלים תפיסתיים מרכזיים:

המודל הדיכוטומי והמודל הדיפוזי. על פי המודל הדיכוטומי, שהיה הדומיננטי מסוף המאה השמונה עשרה

ועד לתחילת המאה העשרים, שני המינים – זכר ונקבה – הפוכים זה מזה ומנוגדים (Laqueur, 1990). המודל

הדיפוזי, לעומתו, שקיים מאז שנות השלושים של המאה העשרים במרכז אירופה, מציג ספקטרום רחב יותר

בשני אספקטים מרכזיים: הראשון – המודל מציג את מין האדם כחלק מספקטרום מתמשך בין נקבה לזכר,

כאשר בכל אחד משני המינים ישנם מרכיבים גם של בני המין השני, כמו הורמונים למשל. האספקט השני –

הנטייה המינית של האדם כרצף ביסקסואלי. אמנם תפיסה זו התקבלה רק בצורה חלקית בתקופות שונות

ובמקומות שונים, ועל כן התקיימה במקביל לתפיסה הדיכוטומית (Meyerowitz, 2002). שני המודלים הללו

הכתיבו שתי פרדיגמות להתייחסות וטיפול באנשים "חוצים מגדרית": תיקון וקבלה.

פרדיגמה מתקנת רואה את השוני המגדרי כמחלה נפשית, כאשר מטרתה של החברה לרפא את החולה. תפיסה

זו מניחה כי אדם חוצה מגדרית אינו מסוגל לקבל החלטות רציונאליות אוטונומיות על גופו, וחלה אחריות על

הרפואה לשמש "שומרת סף" ולהחליט למי יש לאשר מעבר מגדרי ועל מי לאסור אותו. מתוך תפיסה זו נובעת

גם ההצדקה לכוח שניתן לממסד הרפואי. לעומתה, הפרדיגמה של הקבלה מאפשרת טווח רחב של זהויות

מגדריות כחלק מהשונות הטבעית. היא נשענת על הבחירה של הסובייקט לחיות בזהות הייחודית לו. מטרתן

של החברה והרפואה היא, לפיכך, לסייע במידת האפשר לגבר או לאישה הטרנסג'נדרים לחיות כפי שבחרו.

בדיון אודות טרנסקסואליות מיקומה של הפסיכולוגיה מרכזי בקבלת ההחלטות ובשמירה על גבולות המגדר.

הפרדיגמה המתקנת אותה הצגתי, מתכתבת עם טענתה של אווה אילוז (2012). הפסיכולוגיה, טוענת אילוז,

צמחה בעידן המודרני כחלק מתעשייה אדירה של הקפיטליזם העכשווי, והביאה למצב בו נפש האדם

"מופרטת". משמע, שלא ניתן עוד לחשוב על בעיות חברתיות אלא דרך הצגתן כבעיה פסיכולוגית של היחיד.

מצבים רבים אינם נתפסים עוד כנגרמים על ידי בעיות חברתיות, אלא מבקשים לקבל את טיפולם בחדר

הטיפולים, דרך תיקון היחיד.

לצד ההיבטים האידיאולוגיים, אל הדיון בוועדה לשינוי בתל השומר מתווסף ההיבט הכלכלי. הפרוצדורות

הכירורגיות במבקשים לשנות את המין נאמדות באלפי שקלים. מדינת ישראל, כאמור, מעניקה מימון

לפרוצדורות אלו דרך קופות החולים אך עם זאת יש לבחון היטב את ההיבטים הכלכליים והשימוש ברפואה

הציבורית. הרפואה הציבורית בישראל עברה תמורות רבות מאז סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים

של המאה הקודמת. שינויים אלו נבעו ממדיניות הממשלה, שהביאה להקטנה משמעותית באחוז המימון

הממשלתי של מערכת הבריאות הציבורית (דורון, 2009). למרות כניסתו לתוקף, בשנת 1995 של חוק ביטוח

הבריאות הממלכתי הקובע ביטוח חובה על כלל האזרחים במדינת ישראל, אחוז ההוצאה הממשלתית עבור

שירותי בריאות ציבורית נמצא במגמת ירידה משמעותית, ואילו אחוז ההוצאה הפרטית של משקי הבית

נמצאת במגמת עלייה (ניר, 2012; שוורץ-אילן, 2011). לצד הערכים המעודדים רווחה ושוויון, התפתחו במדינת

ישראל בשלושה עשורים האחרונים ערכים שלפיהם תחרות, שוק חופשי ופלורליזם בשירות הם התנהגויות

רצויות במערכת. ההיגיון הניאו-ליברלי חדר לכל תחומי החיים, ערכי השוק הפכו להיות דומיננטיים והממד

החברתי נדחק לשוליים (שוורץ-אילן, 2011; רם, 2006). בעוד על פי נוהל 39/86 קיימת הנחייה לביצוע ניתוחים

לשינוי מין במדינת ישראל בבית חולים ציבורי בלבד, ניתוחים אלו מבוצעים באופן פרטי במדינות שונות

באירופה, בארצות הברית, בתיאלנד ועוד. בנוסף שוק הניתוחים הפלסטיים במדינת ישראל לסממני המין

באזור הפנים והחזה פורח.


בעזרת איסוף חומרים הן מראיונות והן מניתוח כתבות מן העיתונות היומיומית בשנים 1985-1997, אבקש

לטעון שלוש טענות מרכזיות. טענה אחת היא, כי נוהל 39/86, והוועדה לשינוי מין בתל השומר הפועלת מטעמו

נשענים על פרדיגמה 'מתקנת', אשר רואה בחציה מגדרית פתולוגיה, שעל הממסד הרפואי לאבחן, לסווג

ולתקן. הטענה השניה היא, כי הוועדה לשינוי בתל השומר התעצבה כחלק מתפיסת מדיניות המתקיימת

במדינת ישראל – מדינת רווחה מופרטת, בה מתקיים הגיון ניאו-ליבראלי, ועל כן מאפשרת הוועדה ואף

מעודדת יציאה של בעלי אמצעים כלכליים או חברתיים לאפיקים נוספים מחוץ לכותלי הוועדה עבור השינוי.

ולבסוף, אני מבקשת לטעון כי הוועדה מצליחה לשמור על יציבותה כמפקחת על המגדר והמיניות, באמצעות המנגנון

המאפשר לאלו שברשותם משאבים לפנות לאפיקים אחרים.


מחקר זה מציע נקודת מבט ביקורתית ומתכתב עם ספרות בינלאומית נרחבת בתחומי הסוציולוגיה, המגדר

והתיאוריה הקווירית. כמו כן, המחקר משלב התמודדות עם סוגיות ייחודיות הרלוונטיות למציאות

הישראלית. מעט מאד נכתב על אודות האוכלוסייה הטרנסג'נדרית בישראל והתחום נעדר באופן כמעט מוחלט

מן השיח הציבורי הישראלי. בשנים האחרונות חלה התעוררות בקרב חוקרים, ונעשו מספר מחקרים בנושא

בתחומים שונים: בתחום הקולנוע (מאירי, 2011), בתחום הבלשנות (ברשטלינג, 2008), בתחום הפסיכולוגיה

הרפואית (רייכרט, 2012) ובתחום המשפט (גרוס, 2005) . יש לציין גם את החוקר יונתן מרטון מהחוג לעבודה

סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, שמחקרו על אודות הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל יראה אור בשנה

הבאה. עם זאת, המחקר האקדמי בתחומי הסוציולוגיה ומדעי החברה לוקה בחסר, בייחוד כזה העוסק

במדיניות ביחס לטרנסג'נדרים ובהשפעותיה ומכאן גם חשיבותו. כמו כן, חשיבותו של מחקר זה בהבנת

המנגנונים הקיימים בוודאי בוועדות מדינתיות נוספות בישראל. לדוגמה: הוועדה לגיור, ועדת אישורים

לפונדקאות, הוועדה להפסקת הריון ועוד.

העבודה נחלקת לשבעה פרקים. בפרק הראשון אנסה למקם את נוהל 39/86 ואת הוועדה הפועלת מטעמו

בקונטקס היסטורי ובינלאומי. לשם כך אתחיל מהצגת ההתפתחות הכרונולוגית והשינויים שהתרחשו

בתפיסת מגדר והחציה המגדרית בעולם המערבי במאה וחמישים השנים האחרונות. לאחר מכן אבקש להציג

את השינויים במדיניות ביחס לטרנסג'נדרים ומודלים שונים למדיניות זו. לבסוף אדון במדיניות הקיימת

במדינות שונות כלפי טרנסג'נדרים ובתוך כך במדיניותה של מדינת ישראל. בחלק השני, המתודולוגי, אפרט על

ההליך המחקרי, איסוף החומרים ואופן הניתוח. בחלקו האחרון של הפרק המתודולוגי אעמוד על מספר

סוגיות אתיות שהעסיקו אותי במהלך כתיבת מחקר זה.

הפרקים שלאחר מכן-השלישי, הרביעי והחמישי, עוסקים כולם בתימות שעלו מן החומרים האמפיריים. הפרק

השלישי יעסוק בצימוד בין טרנסקסואליות ושיגעון. הפרק ידון באופן בו דימוי זה עיצב את תפיסותיו של

משרד הבריאות בבואו לכתוב את הנוהל לשינוי מין בשנת 1985, וממשיך לעצב את תפיסותיהם של חברי

הוועדה גם כיום. בפרק הרביעי, אדון בתמה נוספת שעלתה- "סמכות ואחריות בצל החרטה". התמה מבוססת

על הרטוריקה בה משתמשים חברי הוועדה. רטוריקה זו מעמידה במרכזה את סמכותה של הוועדה ואת

אחריותה הבלעדית למנוע מצבים של "חרטה", כלומר- רצון לשוב למין הקודם. בפרק החמישי אציג את

12הציפייה הממסדית מן האנשים הטרנסג'נדרים להציג הלימה בין מין, מגדר ונטייה מינית. כלומר, זכר עם מבע

גברי אשר נמשך לנשים ולהיפך, נקבה עם מבע נשי הנמשכת לגברים. בפרק השישי של המחקר, אכניס לדיון

זווית נוספת ואדון באופן שבו אנשים טרנסג'נדרים משתמשים בהון כלכלי או חברתי כדי לקנות את

השירותים המוצעים במסגרת הוועדה, ולמעשה מאפשר לאנשים טרנסג'נדרים למצוא דרכים עוקפות וועדה,

באת כוחו של הממסד הרפואי הישראלי. בפרק הדיון, החותם את עבודת מחקר זו, אבקש להציע פרשנות

לחיבור בין התמות השונות שעלו, ובהתאם לכך לצייר מנגנון המאפשר את קיומם של ההגיונות השונים

בכפיפה אחת באמצעות עידוד יציאה של בעלי הון כלכלי או חברתי לדרכים עוקפות וועדה.