ספרים ופרסומים

ד"ר יפעת נבו / להיות פמיניסטית

בספר אני מנסה לענות על הרבה שאלות "למה" שהצטברו אצלי עם השנים, כאשר העיקרון המנחה הוא ללכת אל שורשי-השורשים כדי לחשוף, באמת לחשוף, את מקור "הרגליים של אלוהים": מקור האפליה נגד נשים

מתי זה התחיל, בעצם, ה"היות פמיניסטית" הזה אצלי?

הזיכרון הרחוק ביותר מושך אותי לאי-אז, כאשר הייתי בת שנה וחצי, בערך. לא זוכרת את הגיל, זוכרת את המקום, זוכרת את ה"אירוע": בית יתומים בטבורה של בוקרשט, בירת רומניה, 1942. הפצצות נופלות אי-שם. מספיק קרוב כדי לשמוע, מספיק רחוק כדי להתעלם, לדחוק לרקע, מפני שהיה משהו קרוב-קרוב והרבה יותר מרתק: בחצר הגדולה נותרתי לבד, כל הילדים רצו-אצו למקלט, אחרי שהמטפלות שבו וקראו לכולם להיכנס פנימה. כלומר, הייתי "לבד" מהילדים, אבל לא הייתי לבד מתופעה שמשכה את תשומת לבי: היה סתיו, ועלי השלכת נשרו ועפו להם ברישרוש ברוח הקלילה, אבל העננים בשמים לא נשרו ולא נפלו, הם נעו לאיטם, כאילו קולות ההפצצה לא נוגעים להם.

זכורה לי השאלה המנקרת שהציקה לי באותם רגעים: למה העלים נופלים ואילו העננים – לא? באותם רגעים החלטתי לזכור את הכול, לנצור את הרגע ולא לשכוח.

לא יודעת למה זה היה לי כל כך חשוב, אז. אבל היה מספיק חשוב כדי לשאול את הוריי, שנים רבות לאחר מכן, בארץ כאן, בת כמה הייתי אז. והם נקבו בגיל של שנה וחצי.

מאז לא הפסקתי לשאול שאלות, שלרבים נראו תלושות ו"לא מתאימות". אפילו קנטרניות.

ואחר כך בא בית הספר, כאן בארץ. בכיתה ד' החליטה אסתר להחרים אותי, משום שסירבתי לחרם שהטילה על משה והוציאה "פסק הלכה" שאין לדבר איתו, אין להעביר לו שיעורי בית אם ייעדר מבית הספר, ואין לתת לו מחדד אם העיפרון נשבר לו במהלך מיבחן. טענתי שהחרם לא הוגן וחסר טעם. ואז הטילה עליי חרם דומה. אגב, אותו משה הצטרף לחרם נגדי.

חברתה של אסתר לא הייתה חשובה לי. לא נזקקתי לה או ל"שירותיה" החברתיים. הלימודים עניינו אותי יותר. חוסר האיכפתיות שלי הרגיז אותה מעבר לכל פרופורציה. ואני שאלתי את עצמי "למה" החרם, ו"למה" הכעס הקשה. שאלה פוליטית, ביסודה.

לתשובות – כבר בכתה ד' של בית הספר היסודי – הגעתי הרבה לפני לימודי הפיזיקה, שנתנו לי תשובות באשר לסיבת "אי נפילתו" של הענן מהשמיים. היו אלה תשובות במישור של מאבקי כוח. היום קוראים לזה פוליטיקה.

במשך שנים ארוכות הייתה אהבתי מונוגמית לפיזיקה, לגיאולוגיה, לכימיה. בקיצור: לעולם ככזה, כאילו הוא נטול בני אדם. אבל באיזשהו מקום בלב שמרתי "פרט קטן" מהביוגרפיה של מרי קירי, שנכתבה על ידי בתה, ספר שקראתי בגיל 12, בערך. בספר סופר על שני פרסי הנובל – בפיזיקה ובכימיה – להם זכתה מרי קירי, אבל גם נכתב שהאקדמיה למדעים של צרפת, שם פעלה המדענית הדגולה, סירבה לקבלה לשורותיה בטענה שהיא "אישה". ושוב שאלתי את עצמי: למה?

תיקון: שאלתי את עצמי: למה לכל השדים והרוחות! מי זוכר את כל הפוחלצים שהצביעו נגד זוכת שני פרסי נובל?! מי הם? מי זוכר אותם?

טוב, נהייתי אדם כועס, מאוד כועס, בהקשר הזה.

ושוב חלפו שנים, ומצאתי עצמי מחפשת עבודה – ומסורבת. למשל: כשמועמדותי הוגשה לעבודה כעיתונאית בעיתון הארץ, בעלי העיתון ועורכו הראשי דאז, גרשום שוקן, סירב בתוקף לקבל אותי בטענה ש"יש לי (כלומר: לו) ניסיון רע מאד עם נשים". באותו חודש פוטרו מאותו עיתון על ידי אותו אדם שני עיתונאים – גברים – בגלל התנהגות מחפירה. הוא לא התחיל להעסיק שימפנזים.

אז כן, לבסוף התקבלתי לעבודה בעיתון לאחר שהסכמתי לכסות ארבעה תחומים, ובדרגה נמוכה, בעוד שהגבר שהתקבל באותו זמן התבקש לכסות תחום אחד בלבד והתקבל בשתי דרגות מעליי. אגב, לי היה ניסיון קודם בעבודה עיתונאית. לאותו עמית לא היה שום ניסיון.

כששאלתי "למה?" הציעו לי להפסיק לשאול, אם אני לא רוצה להרגיז.

לאחר שיצאתי לפנסיה מוקדמת והתקבלתי כתלמידת מחקר באוניברסיטת תל-אביב בחוג לתיאטרון (כבר היה לי תואר ראשון בתיאטרון ובפילוסופיה) נשאלתי בראיון הקבלה מה בדעתי לחקור. "מאיפה צומחות הרגליים של אלוהים" באה התשובה שלי, היישר מהבטן. פרופ' אלי רוזיק היקר אמר לי בחיוכו הטוב "אני מקווה שתעמדי בהבטחתך". ספרי בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו הוא עיבוד של הדוקטורט באותו נושא ומילויה של אותה הבטחה.

בספר אני מנסה לענות על הרבה שאלות "למה" שהצטברו אצלי עם השנים, כאשר העיקרון המנחה הוא ללכת אל שורשי-השורשים כדי לחשוף, באמת לחשוף, את מקור "הרגליים של אלוהים": מקור האפליה נגד נשים. אבל לא חשיפת מקור הרוע הוא שהנחה אותי, אלא, בעיקר, האינטרסים שמתווים את מקור הרוע. וכחוקרת בתחום התיאטרון ניצלתי את ה"דיסציפלינה" המאוד ייחודית הזאת כדי להסיר את המסכות מפניהם נוטפי אימרות השפר של מנהיגי הפטריארכיה.

במסע אל שורשי הרוע והאפליה המתינה לי גם ההפתעה הגדולה, הנהדרת: היהדות, בקנון של ספר הספרים, מאדירה כמה דמויות נשים מופלאות וקושרת להן עטרות גדוּלה. ובאותן "חפירות" בנבכי התרבות, גם העכשווית, גיליתי גם שני גברים פמיניסטים, שאישיותם זו נבלעה תחת מלל הביקורת. גם "מלל הביקורת" נחשף בספר.

הספר שלי יוגדר, ובצדק, כספר חתרני. חושפני, בוודאי. ובעיקר – פוליטי. אבל בעיקר ספר המספק מראָה לא משוחדת ולא מצועפת לתרבותנו, על יופייה ועקמומיותה.

_______________

ספרה החדש של ד"ר יפעת נבו בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו בהוצאת אוריון