ברכה סרי (1940 – 2013)
השבוע הלכה לעולמה המשוררת ברכה סרי. ד"ר חנה ספרן ראיינה אותה לספרה לא רוצות להיות נחמדות (2006), ולהלן קטע אודותיה, בפרק: "לא מבינים איך אני פמיניסטית".
ברכה סרי נולדה ב-1940 בצנעא שבתימן למשפחה דתית, שהיתה מן האליטה של הקהילה היהודית. כשמשפחתה הגיעה לארץ, היא השתקעה בקרית בנימין ליד חיפה. ברכה סיימה את לימודי התיכון בבית ספר דתי בחיפה, המשיכה בסמינר למורות וסיימה תואר ראשון בלשון ובלשנות (האוניברסיטה העברית). כאשר החלה לחקור את לשון הנשים התימניות בראש העין היו לה כבר שני ילדים קטנים. מחקר חשוב זה לא הגיע לידי סיום כי מחקרים בתחום הסוציו-לינגוויסטיקה או לחלופין, בנושאים הנוגעים לנשים, לא נראו בתקופה ההיא חשובים דיים ולא ניתנו להם תקציבים. ללא תקציב ותמיכה המחקר נעשה בלתי אפשרי עבורה. את חייה הקשים לפני ההיכרות עם הפמיניזם היא מתארת בכעס. המציאות היתה קשה, גם כלכלית.
סרי גידלה לבד את ילדיה ועם מות אביה הרגישה כאילו המשענת שהיתה לה נעלמה. הכעס הניע אותה לכתוב, ובמקום כתיבה אקדמית החלה לכתוב שירים. "כעסתי נורא", היא אומרת, "וכתבתי שירים, סיפורים, מחזה ". בראש העין כתבה את הסיפור "הקריעה", אך לא העזה להראות אותו לאחרים. היא פחדה שמא לא יבינו, התביישה וחששה שיחשבו שהיא משוגעת. אך הסיפור הגיע לידיה של שושנה אליגנס, אז דיקנית הסטודנטים בבצלאל ופעילה פמיניסטית, ולתדהמתה של סרי "היא קראה את הסיפור והבינה". גם מרשה פרידמן, אז כבר מנהיגה פמיניסטית, קראה והתפעלה.
הסיפור מתאר את חייה של אישה צעירה בתימן. את הלילה הראשון שעליה לעשות במחיצת בעלה הזקן שעימו היא נאלצת להתחתן. האישה מספרת באופן מדוייק ומחריד את הדרך שבה עליה להיות לאשת איש. זהו סיפור נדיר באינטימיות שלו ובאלימות שאותה חווה האישה הצעירה. סיומו של הסיפור מתרחש כבר בארץ.
הסיפור פורסם בגליון הראשון של נגה, כתב עת שהקימו הפמיניסטיות, שיצא לאור בחורף 1980. סרי החלה במסע חוצה גבולות אל הפמיניזם. במהלך המסע הזה היא תמיד ראתה את עצמה כלא שייכת, outsider , כלשונה, "בכל מקום פעילה, אבל לא שייכת לשום מקום".
ברכה סרי זכתה להכרה ולפרסום יצירתה הראשונה בשם העט הבדוי – פועה מרי-דור, והמשיכה לכתוב ולפרסם בשם עט. לבסוף אי אפשר היה ל"סגור יותר" את ברכה סרי האמיתית. כאשר הוצג לראשונה "הקריעה" בתיאטרון בית אריאלה (עובד על ידי אמיר אוריין, 1987), "כאילו הוטלה פצצה לאוויר". הגברים התימנים שלחו עצומה לנשיא (יצחק נבון), ובאו להפגין נגד ההצגה. נשים רבות קראו את הסיפור, התקשרו וחיפשו את סרי. הן רצו להתגרש, וסיפרו לה דברים עוד יותר גרועים. המחזה "היה שום דבר לעומת הסבל האישי של הרבה נשים". נשים אלה הפכו בשבילה "לקבוצה של התודעה". היא המשיכה את פעילותה בהוראת קרוא כתוב לנשים מזרחיות.
בסוף שנות השמונים עזבה לארצות הברית (ברקלי, קליפורניה), וחיה שם כשמונה שנים. ב-1997 חזרה לגור בירושלים, ממשיכה לכתוב באינטנסיביות את שיריה. כיוון שלא נמצאו הוצאות ספרים שיוציאו לאור את ספריה, הוציאה אותם בהוצאה פרטית משלה בשם "האור הגנוז". פרסמה כתשעה ספרים, ביניהם שבעים שירים של שוטטות (1983), פרה אדומה (1990), עדנה (2005), בינה (2006), בת יין (2007).
בספריה ניתן לראות עיצוב חדשני ומאתגר, הפועל על דרך הפואטיקה האינטר-טקסטואלית של שילוב הלשון העכשווית בטקסטים מקראיים ומדרשים, ועיסוק בעולם האישה תוך הסבת מבט למצבה של היהודיה המזרחית שלא וויתרה על המסורת. ואכן, שירתה הציגה חיבור של יהדות ורוחניות עם התרסה ומחאה.
ב-2009 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.
להעלות את הקיום הפשוט
לפני ראיון עבודה
להעלות את הקיום הפשוט
לרמת אהבה גדולה.
לעשות מקלחה כמו טהרה
להעיר את הגוף לעבודת הבורא.
לומר לעצמי: לא ברבי לָבן עסקינן
אלא בנשמות טהורות שיש לגאול.
לתת להן אמצעי לרחף
לומר לעצמי שכל מילה
של שפת הקודש
היא נוצה בכנפי השכינה.
לומר לעצמי בכל גרוש שיתנו
הוא מעשה צדקה
והצלת נפשות.
לומר לעצמי כל מסעותי
לא באו אלא לצורך שעה זו
ללמד עברית במקדש ישעיה
בהר השטן
ליד העמק המאושר.
האתר של ברכה סרי ז"ל והוצאת אור הגנוז
לזכרה של ברכה סרי בבלוג ספר חברה תרבות/ גלעד סרי לוי
ירושלים וצנעא / י"ז. אשה נקנית לאיש – שירים שלה ושיר לזכרה. שלומית ליר באתר "העוקץ"
ברכה בראשית דרכה כמרצה לשפה העברית באוניברסיטה העברית בסוף שנות ה60
נהגה לתמןך בסטודנטים , לתת שיעורי עזר חינם, התנדבה בשכות נחלאות וזכרונות. טיפחה סטודנטים בני עדות המזרח. הייתה לה דרך ייחודית לחבב את השפה העברית. כתלמידיה בעבר הרחוק ניתן לומר שמדובר באישיות מיוחדת במינה
יהיה זיכרה ברוך
חיים