ספרים ופרסומים

ד"ר שרון גבע | פמיניסטית? אל תתביישי

"בסוף הסמסטר שמחתי לגלות בכיתה שלי נשים שסיפרו שתפישת העולם שלהן התחדדה: גיליתי כמה מצבן של נשים בשנות החמישים משפיע עלינו, נשים בישראל של שנות האלפיים, ציינה אחת."

 

12549069_911142375630885_5044674190942786690_n

מוקדש לסטודנטיות באשר הן

הבחירות לכנסת התשע-עשרה התקיימו בשבוע האחרון של סמסטר א'. עבודתם של הסטודנטיות והסטודנטים בקורס שלי, "בלי הבדל מין? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות" במכללת סמינר הקיבוצים, על ערכים חדשים בויקיפדיה היתה בעיצומה. כתמיד הוקדש השיעור האחרון לסיכום, שהפעם קיבל הקשר אקטואלי מיידי. כעבור יומיים הלכנו לקלפיות.

פרסום התוצאות הסופיות סיפק לעיתונות כותרת: מספר הנשים בה הוא הגבוה בהיסטוריה של הכנסת. בקרוב שמותיהן יופיעו באתר הכנסת לצד אייקון של דמות אדם חסר פנים בחולצה או שמלה ורודה ורגליים חשופות. באותו שבוע קראה ד"ר חנה קהת, מייסדת קולך,  לנבחרות הציבור החדשות והוותיקות לפעול למען נשים בתחומי העניין וההשפעה שלהן: בריאות, משפחה, יחסי דת ומדינה ועוד. יום אחרי הבחירות התקשרתי לברך אימא של חברת כנסת מיועדת ממפלגת מרכז שהפתיעה את הסוקרים/ות. אימא של חברת הכנסת המיועדת, צעירה מבטיחה שכבר מקיימת, מכירה אותי עוד לפני שאני זוכרת את עצמי. הרבה אנשים התקשרו אליה באותו יום. שלא תישכח שהיא אישה, אמרתי לה; היא לא שוכחת, אמרה וציינה את המספר הגבוה במיוחד של הנשים ברשימה זו, והיא לא תישכח.

מותר להניח שחברות הכנסת לא ישכחו. זאת גם מפני שחלקן פמיניסטיות שלא חוששות להגיד את זה, כמו מרב מיכאלי ועליזה לביא. גם במישור האישי אף אחת מחברות הכנסת הוותיקות והחדשות לא שוכחת שהיא אישה: גם לה המדינה מזכירה זאת יום יום ושעה שעה. בה בעת לא מן הנמנע שחלק מחברות הכנסת, חדשות וותיקות, לא יעלו את הבעיות והמצוקות של המיעוט הגדול ביותר מבחינה מספרית לראש סדר יומן הציבורי והלאה לסדר יומה של הכנסת, ואפילו לא יגלו מודעוּת בעצמן. ביניהן כבר היו כמה שאמרו זאת במפורש, כמו חברת כנסת שאמרה אני לא פמיניסטית בכלל,  ושנייה שדיברה ללא בושה על ג'יהאד פמיניסטי. חברות כנסת אחרות לא יגידו זאת בצורה ישירה, אך מהתנהלותן בשדה הפוליטי, למשל בשלהי קמפיין, אפשר ללמוד בקלות באיזו מידה הפמיניזם הוא בעבורן השקפת עולם ו/או כלי לגיוס מצביעות (מישהי אמרה ציפי לבני?).

באתר האינטרנט של העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר מובאים ציטוטים נבחרים מדברים שאמרה או כתבה. אלה על מעמד האישה מרוכזים בעמוד נפרד (למה, בעצם?). הקשר בינה לבין פמיניזם על הגדרותיו השונות והמשתנות היה בין הנושאים שהעסיקו אותנו בדיונים בכיתה במהלך הסמסטר. על פי ציטוטיה אלה ואחרים, ודאי מהאוטוביוגרפיה שלה, אולי גם היא היתה מסתייגת מהגדרתה בתור פמיניסטית; גם במחקר היא אינה "כזאת". גם אני איני "כזאת" אומרות נשים צעירות, לרבות אלה שמוּדעות למעמד האישה בישראל. מסכימה, הן אומרות, אבל אני לא פמיניסטית. מדוע?

במאמרה "על פמיניזם, נשיות וכוח של נשים בישראל" שפותח את הספר מין מגדר פוליטיקה הציגה פרופ' אריאלה פרידמן מחקרים שבדקו את ההסברים לפער בין עמדתן של נשים לגבי מעמדן הנחות של נשים בישראל לבין מידת ההסתייגות מהגדרתן בתור פמיניסטיות. עם ההסברים נמנים הדימוי של פמיניסטיות כנשים אגרסיביות ו/או מתוסכלות, וגם הנוחות המסוימת שמספק שימור חלוקת התפקידים המסורתית. זה האחרון מתכתב עם הטענה בנוסח מה-יצא-לנו, עכשיו אנחנו צריכות לעשות ה-כול: ללדת, לחנך ולגדל ילדים, לתחזק בית נקי ומסודר וגם לעבוד, סליחה, להיות "אשת קריירה" (מונח מוציא מהדעת בערך כמו הכינוי "בנות" לנשים שעברו את גיל 18). וזה עוד לפני שדיברנו על העבודה בבית שעדיין לא באמת נחשבת עבודה ועל בחירת מקצוע מחוץ לבית, ובאיזו מידה החברה מנתבת אותנו לתלם הנשי המסורתי.

הסבר אחר לדחיית התיוג "פמיניסטית" קשור להיסטוריה של החברה הישראלית שמשחר ימיה פעלה להנצחת מיתוס השוויון בין המינים. אחד ההסברים שמוסיפה אריאלה פרידמן לאנטגוניזם שמעורר המושג פמיניזם בקרב ישראליות הוא ההתכחשות לאפלייה השיטתית של נשים בארץ שמקורה בניסיונות הממסדיים להנציח את מיתוס השוויון. עם האלמנטים המשמרים אפשר למנות את גולדה מאיר (אבל היתה לנו אישה בראשות הממשלה), חיי הקיבוץ (ובקיבוץ, כאילו, יש שוויון), שירות החובה של נשים בצה"ל (בבקשה תראי לי איפה עוד יש בנות בצבא) והזכות לבחור ולהיבחר שעוד מראשית הציונות לכאורה לא היתה נתונה לוויכוח (לפני צרפת, לפני ארצות הברית! מה תגידי?).

אלה פשוטים להפרכה: גולדה מאיר הגיעה ללשכת ראש הממשלה כשמונתה ולא נבחרה אחרי מותו של לוי אשכול, המנגנון הקיבוצי דחק נשים לתפקידי שירות ותבע מהן לשלם מחיר כבד על הניסיון לייצר תרבות חדשה, שירות החובה בצה"ל משעתק את הפטריארכיה והזכות לבחור ולהיבחר לא היתה נתונה לנשים בתנועה הציונית מתחילת הדרך והיתה נתונה למחלוקת בתקופת היישוב.  אבל מי לומדת על זה בבית הספר, מוסד שעצם ייעודו הוא אחת התשובות לשאלה מה יצא לנו מהפמיניזם: ללמוד, לחקור, לעבוד, לתרום, להתקדם, לבחור ולהיבחר. פמיניזם, כפי שאמרה אסתר עילם לסטודנטיות ולסטודנטים כשהתארחה באחד השיעורים בקורס לקראת סוף הסמסטר, הוא תפישת עולם; עצם ההבנה שאנו חיות בעולם פטריארכלי וגילוי מודעות למצבנו. המציאות הזו מובנת מאליה עד כדי כך, עד שנשים אינן מסוגלות לדמיין את חייהן ללא ההישגים של המהפכה הפמיניסטית, וכתוצאה מהיעדר ידע וחוסר מודעות אינן מכירות בה.

בפוסט שפורסם יום לפני הבחירות באתר סלונה,  מגזין רשת לנשים, מנתה ריקי כהן, מחלוצות האינטרנט הישראלי, את "זו שמתנצלת שהיא לא פמיניסטית" ראשונה ברשימת "הנשים שהכי מזיקות לנשים" הפוגעות בסולידריות ובתפישה החברתית של נשים. קול דומה הושמע באתר נשים ותיק אחר ברשת. נדמה לי ש"זו שמתנצלת" לרוב לא מתכוונת לפגוע בסולידריות הזו. אני גם לא בטוחה שהיא מתנצלת, אלא קצת מתביישת. והבושה הזו עלולה להביא את כולנו, נשים וגברים, למקומות לא טובים.

בסוף הסמסטר שמחתי לגלות בכיתה שלי נשים שסיפרו שתפישת העולם שלהן התחדדה: גיליתי כמה מצבן של נשים בשנות החמישים משפיע עלינו, נשים בישראל של שנות האלפיים, ציינה אחת. הקורס פתח בעיניי דרך נוספת להתבונן על תופעות חברתיות ובאופן ספציפי לנשים, סיפרה אחרת. רובן ככולן של הסטודנטיות שלמדו השנה בקורס הן מורות, ויש להן תלמידות ותלמידים.

כן, אתן פמיניסטיות. כו-לכן.

הבלוג של ד"ר שרון גבע, אל מדף ספרי ההיסטוריה – בלוג פמיניסטי

 

2 תגובות

  • אני פמיניסטית.
    לומדת מגדר ונשים ומודעת לרתיעה שהמילה "פמיניזם" מעוררת.
    גם בקורס שלי, באוניברסיטת חיפה, סטודנטיות כותבות ערכים בוויקיפדיה, כדי להנכיח נשים ופועלן.
    אני חושבת שהרתיעה מפמיניזם נוצרה על ידי הכלים הקבועים של הפטריארכיה, להוציא מחוץ לקונזצנזוס את מה שמאיים על ההגמוניה שלה בחברה.
    פמיניזם הוא מסוכן, יכול להביא למרד, לכן צריך לייצר לו דימוי שלילי ואז הדחיה של הרעיונות הפמיניסטים קוראת מעצמה, על ידי הנשים…