ספרים ופרסומים

דבורה עברון | "אמרה לי אם", נשים מעצבות הנהגה רבנית

יש לנו אחריות לאותה ילדה, אותה נערה, אותה אישה שאומרת לעצמה – אני רוצה ללמוד וללמד תורה, אני רוצה להשמיע את קולי בעולמה של תורה, בעולמה התורני והרוחני של הקהילה שלי.

דבורה עברון, מנהלת-שותפה "ניגון נשים" ע"ש אסתר סטולמן, המדרשה באורנים, עמיתה בתכנית הלכה לנשים בבית מורשה.

דברים שנאמרו בערב עיון לכבוד מסיימות "תכנית ההלכה" בבית מורשה, טבת תשע"ג, ינואר 2013.

הייתי בת שמונה כשנאצר מת. בדיוק בת שמונה כי הוא מת ביום ההולדת הלועזי שלי. למדתי בכתה ג' בבית הספר "נצח ישראל לבנות" בפתח תקווה, וכל הדרך לבית הספר אנשים דיברו על מותו. שמחה גדולה היתה באוויר, התרגשות, הקלה. אנשים חייכו, לחצו ידיים, אווירה של חג. הגעתי לבית הספר, עברתי בשער ועליתי לקומה השנייה בבניין הישן. דלת הכיתה היתה פתוחה וכשנכנסתי מצאתי את המורה שלי, שושנה ברוורמן זכרה לברכה, עומדת ליד הלוח, ועל הלוח כתובת גדולה "בנפול אויביך אל תשמח". היא הקדימה וחכתה לנו ועוד לפני שהתפללנו, נתנה לנו שיעור בתפיסה המורכבת בתורה ובחז"ל לחיי אדם, גם לחיי אדם שנטל חייהם של רבים אחרים.

התפקיד שלי בערב זה הוא לדבר על נשים ועל המשאבים שיש לנו להביא איתנו להנהגה רבנית.

נשים אינן מקשה אחת. משפטים כמו "נשים יודעות לשלב רגש וחשיבה" או "נשים תמיד לוקחות בחשבון דעות של אחרים" או אפילו "נשים פותרות קונפליקטים בצורה יותר טובה מגברים" הם משפטים בעייתיים מכיוון שנשים אינן מקשה אחת. יש נשים ש… ויש נשים ש… ובכל זאת אנחנו חולקות דברים רבים שהם תוצאה של התפתחות פסיכולוגית, שייכות חברתית והבניות תרבותיות.

ידיעת הלכה היא תנאי חשוב למי שרוצה לראות את עצמה שותפה בהנהגה רבנית. כיצד לומדים הלכה? כיצד רוכשים את אותה ידיעה בהלכה? המחקר האקדמי הקלאסי עושה הבחנה בין ידיעה (לדעת ש..) לבין יכולת (לדעת איך), וקובע היררכיה ברורה בין השניים. היררכיה בה ה"ידיעה" גבוהה מה"יכולת". ה'יודע' יודע טוב יותר מ'היכול'.

הידיעה של המהנדס טובה מזו של הפועל. האגרונום יודע טוב יותר מהחקלאי. המעצבת יודעת את הבד טוב יותר מהתופרת. האמנם?

כתוצאה מתפיסה זו, למשל, במהלך המאה ה- 19 וה- 20 הורחקו המיילדות מהזירה הרפואית בטענה שהידע שלהן אינו רפואי, והוחלפו ברופאים. ההשלכות החברתיות, ולא פחות מזה הרפואיות, ניכרות עד ימינו ומוצאות את תיקונם רק בשנים האחרונות.

הידע של המיילדות במקרה הזה, מיצג ידע מתוך נסיון (לדעת איך) ולא מתוך עיון (לדעת ש). למדנו על בשרנו ממש שראוי לראות בנסיון חיים דרך לגיטימית ואף חיונית להשגת ידע. אביי, לדוגמא, הבין זאת היטב כשהביא, בשם אומרם, דברים שלמד מאימו-אומנותו.

נשים מביאות ידע כזה, ידע של יכולת, להנהגה הרבנית. למדנו הלכה בבית, תוך כדי עשייה. גם בנים למדו בבית, אבל בגלל שאנחנו עשינו יותר למדנו יותר.

ללמוד תוך כדי עשייה זה אומר ללמוד את הכללים ומיד את היוצאים מן הכלל, כי המציאות אינה נוטה להתקיים בכללים. זה אומר לפתור בעיות במקום, בזמן קצוב. זה אומר מגיל מאוד צעיר לקבל החלטות ולקחת אחריות לא רק על עצמך, מכיוון שאם בכתה ו' אמא שלי אמרה לי: "אני יוצאת. תכיני מרק ועוגה לשבת", אז האחריות לכשרות כל בני הבית היתה מונחת על כתפיי, ואם היתה לי שאלה לגבי צבע אדום בביצה או משהו ירוק בכרובית, זו היתה אחריותי למצוא לזה תשובה ופתרון.

למידה כזאת, כשולייה, גם מפתחת את היצירתיות בפתרון בעיות. כמו למשל בליל הסדר, כשמתיישבים לשולחן גם תלמידיה של אמי באולפן הגיור, לפני שגויירו, ואני רואה לנגד עיניי את בקבוקי היין ומעבירה בראשי את מהלך הסדר. היבטתי באימי והיא בי ובאותו הרגע יצרנו את המסורת, עתיקת היומין כמובן, לפיה כל היושבים לשולחן הם בני חורין ובני מלכים, ולכן הבת הבכורה מוזגת לכולם יין ואימה מוזגת לה.

היום הייתי אומרת שלקחנו בחשבון גם את שאלת יין נסך וגם את שאלת כבוד הבריות והכרענו, אבל אז פשוט לא רצינו להעליב אף אחד.

למידה כזאת מפתחת גם את היכולת לאבחן, לשאול, לשקול ולתת תשובה תוך כדי עשייה, לעיתים בתנאים רגשיים קיצוניים במיוחד. בננו הרביעי נולד בניתוח קיסרי. הוא זז הרבה ברחם ולא היה ברור היכן יתמקם בזמן הלידה. בעת הניתוח התברר שהוא שוכב לרוחב. במילים אחרות, אלמלא הניתוח, אלמלא הידע הטכנולוגי והרפואי הקיים אז (לפני 11 שנים), סביר להניח ששנינו לא היינו שורדים את הלידה. את כל זאת הבנתי בזמן אמת ולכן בירכתי במקום, בשם ובמלכות, "שחלק מחוכמתו…לבשר ודם". אתם יודעים, אחת מהברכות שלומדים בכתה ה' נדמה לי, לומדים למבחן, צוחקים ובטוחים שלעולם לא נשתמש בהם. ואז מגיע הרגע, ובתוך כל הבלגן הזה את ממשיכה להחזיק את עמוד השדרה שמלווה את חייך, כי ככה למדת, שיש לך יכולת, יכולת הלכתית, גם בסיטואציות מורכבות, נזכרת ומברכת. אגב, "לבשר ודם" כי ילדתי בבית החולים בפוריה, הצוות היה רב תרבותי, לא רק יהודים, ולכן להגיד "ליראיו" לא התאים.

בנוסף להכרה במיומנויות שמתפתחות במהלך שנים של למידה התנסותית, ובתרומתן לידיעה בכלל, הכרה בנסיון חיים כדרך ידיעה הינה גם הכרה בתרומתן האפשרית של קבוצות 'שוליים' לשיח הידע, וגם לשיח הידע ההלכתי. זאת מכיוון שברגע שיש הכרה בידע מסוג זה, ברלוונטיות שלו ובתרומתו לשיח, מכירים גם בקבוצות השוליים הנושאות אותו. נשים הן קבוצת שוליים וככאלה קרובות לקבוצות שוליים אחרות.

קחו לדוגמא את אשתו של אבא חלקיה, נקרא לה אמא חלקיה, ואת אשתו של מר עוקבא, נקרא לה מרת עוקבא. הגמרא מסבירה את הגעת הגשמים מפינתה של האישה האחת, ואת חוסנה בתנור הבוער של האישה השנייה באותו אופן, בכך שהן נמצאות בבית וכשמגיע אדם עני הן נותנות לו לאכול וקרובה הנאתן. האישה פוגשת באופן ישיר ובלתי אמצעי את העני ורואה בגובה העיניים את הקשיים איתם הוא מתמודד. אולי בשל כך היא מיטיבה להביא את צרת העם הזקוק לגשם לפני הקב"ה. אולי בשל כך היא מחוסנת מספיק כדי להגן על מר עוקבא בתנור וממשיכה להתחסן בזמן שהיא מגינה עליו. בכל מקרה ברור שהאישה קרובה יותר לעני מהאיש. היא מודעת יותר לצרכיו וקשייו.

דמיינו לעצמכם לרגע את העני מגיע לביתה של אמא חלקיה. היא נותנת לו לאכול. תוך כדי האכילה היא משוחחת איתו, לומדת להכיר אותו. מתוודעת אליו כאדם, לא רק כעני. עכשיו דמיינו שהם לא לבד במטבח, שכן היא ודאי לא היתה משאירה את עצמה לבד איתו. הילדים בבית. גם הם שם. אולי חברה נכנסת, אולי מבשלת או מנקה. אולי שכנה נכרית. כולם יחד במטבח, מדברים זה עם זה, שוטחים צרותיהם האחד בפני השני, מספרים אחד לשני את סיפור חייהם. את אותם דברים שלא יישמעו בבית המדרש מכיוון שהאנשים הללו לא יגיעו לשם, ושוכני בית המדרש לא יחפשו אותם כדי לדבר איתם. אנשי בית המדרש יודעים שיש עניים, יש נשים, יש ילדים, יש נכרים, וצריך להתייחס ברצינות וביושר לכל הקבוצות הללו, אבל אין מקום או זמן, או לעיתים אפילו עניין לפגוש אותם כפרטים, כבני אדם. זו יכולה להיות תרומה משמעותית של נשים לעולם ההלכה ולהנהגה הרבנית. השמעת קולן של קבוצות שוליים. לא ממקום חיצוני אלא דווקא מבפנים. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ונקודות המבט הללו רלוונטיות לפסיקה ההלכתית.

ואני רוצה להציע קריאה נוספת. אל תקראי "הנאתה" ב- א', אלא "הנעתה" ב- ע'. קרובה "הנעתה". האנשים שסביבנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרות, כל אלה שאנחנו פוגשות בנתיבי החיים, במכולת, בקופת חולים, בחדר הטיפולים, בגן השעשועים, במקווה ובביטוח הלאומי, כל אלה צריכים להוות מקור להנעה עבורנו. מנוע בעל עוצמה שמניע אותנו קדימה ומצפה מאיתנו להשמיע את קולו ואת קולנו בעולם התורה.

אל תטעו. אני יודעת שיש רבנים רבים, ותמיד היו כאלה, שמתעניינים בפרט, מאזינים לו ולה, פוגשים עין בעין. אבל יש איכות אחרת למפגש כשניסיון החיים שלך, המיקום החברתי שלך, קרוב יותר לאדם שאת מדברת איתו. קרוב ולא זהה. ניסיון החיים של אישה דתיה, ממעמד סוציואקונומי מבוסס אינו זהה לניסיון החיים של אישה החיה מתחת לקו העוני. האתגרים אינם זהים וחשוב לזכור זאת. אבל מה שמשותף הוא ששתינו נחשבנו וגם עדיין, ברוב המקומות, נחשבות ה"אחר". ה"אחר" שצריך לטפל בו ולא הדבר עצמו שמחזיק ידע, מקבל החלטות ומעצב מדיניות.

מסיבות שונות, פסיכולוגיות וחברתיות, נשים נוטות לקיים קשרים ושותפויות יותר מגברים. תיאורטיקניות מתחום הפסיכולוגיה כמו צ'ודורו ובנג'מין מסבירות את התהליך ההתפתחותי שמביא לזהות נשית המחוברת לנשים נוספות, והאופן שבו החיבור הזה מעצים אותן (אין לנו זמן להרחיב על כך ואני ממליצה עליהן לקריאה נוספת).

ההנהגה הרבנית של היום אימצה את הדגם המערבי-מודרני המטפח אינדוידואליזם. המנהיג המוערך הוא זה שניצב לבד, נושא על כתפיו את קהילתו וצרכיה. מסלול הלימודים וההכשרה מטפח את דגם המנהיגות הזה. יש לצורת הנהגה זו יתרונות, אך יש לה גם מחירים. אחד המחירים הוא הקטנת ראש של חברי הקהילה. ככל שהרב נתפס גדול יותר, בעל ידע רחב יותר, סמכות מבוססת יותר, כך נוטים חברי קהילתו להחשיב את עצמם כיודעים פחות ומתוך כך אחראים על עצמם פחות. זה מעניין מכיוון שתפיסה אינדיבידואליסטית מצפה מכל אדם להיות אחראי לעצמו, אך במבחן החברתי התוצאה אינה כזאת. מנהיגות אינדיבידואליסטית לא תמיד יוצרת מונהגים אחראיים ועצמאיים.

כניסתן של נשים להנהגה רבנית יכולה להציע גוון נוסף של מנהיגות. מנהיגות שצומחת מתוך הקהילה ונטועה עמוק בקשרים שבין חבריה.

בספרה ארמון התורה ממעל לה מתארת פרופ' תמר רוס, התפתחויות קהילתיות אפשריות מכניסתן של נשים לעולם הלימוד וההלכה. היא כותבת על העברת נטל הסמכות וההכרעה אל הקהילה, ומתארת את יוזמתן של נשים ללמוד ולהיות מעורבות בעולם התורני, בתחילה ללא הנחייה מבחוץ ואף ללא עידוד, כסמן חשוב בתהליך זה.

אנחנו יודעות, וצריכות תמיד לזכור, מאין באנו. באנו מהקהילה, מלמטה, מבפנים. אנחנו צריכות לזכור כיצד הקשרים שלנו טיפחו אותנו, גידלו אותנו. כיצד השותפויות שלנו נטעו בתוכנו את תחושת היכולת. את זכרון ההעצמה הזה עלינו להביא להנהגה רבנית ולהטמיעה בחזרה בקהילה.

ועם כל זאת יש דברים שעדיין חסרים לנו, לנשים, לרובנו.

יש לנו עבודה לעשות בדרכנו אל שותפות בהנהגה רבנית. ראשית, אנחנו צריכות ללמוד. אנחנו צריכות לדעת שיש דברים שאנחנו לא יודעות ולכן אנחנו נדרשות לעשות את מה שצריך כדי לדעת אותם. ללמוד, וללמוד עוד. זה דורש צניעות. זה דורש מסירות נפש. זה דורש פתיחות מחשבה. שנית, אנחנו צריכות ללמד. לשתף במה שאנחנו יודעות. להפסיק לחשוב על ידע שצברנו מניסיון אישי, מלמידה שולייתית, מהתנסות ופיתוח יכולת, להפסיק לחשוב על כל זה כידע משני ושולי. יש דברים שאנחנו יודעות שלא נלמדים בישיבה ובבית המדרש, ועלינו ללמד אותם.

התהליך הזה גם דורש מאיתנו להיפרד. להיפרד מהנוחות של להיות מספר שתיים. לוותר על ההקלה שיש בידיעה שאני לא השורה התחתונה. שמישהו אחר ייתן את הדין. אל מישהו אחר יבואו בטענות. מישהו אחר יישא בתוצאות. אנחנו צריכות להיפרד מהפחד לדבר. או לפחות להיפרד מההימנעות מדיבור. אין לנו יותר את הלוקסוס הזה. עם הסמכות באה האחריות ואנחנו צריכות להיות מוכנות לכך. אנחנו צריכות להיות מוכנות להגיד ולהיראות. אנחנו צריכות להיות מוכנות לשבת לשולחן. לאותו שולחן שיראנו ממנו או ביקרנו אותו. זה לא אומר שאיננו יכולות להמשיך להיות ביקורתיות ומאתגרות. זה רק אומר שנהיה כך גם כלפי עצמנו.

ולאחר כל מה שנאמר יש שליחות אחת, סיבה אחת, שאפילו רק בגללה חשוב שנשים תהיינה מעורבות בהנהגה רבנית ושותפות בעיצובה, והיא שרק אנחנו יכולות להיות מודל לבנותינו, והן לבנותיהן. יש לנו אחריות לאותה ילדה, אותה נערה, אותה אישה שאומרת לעצמה – אני רוצה ללמוד וללמד תורה, אני רוצה להשמיע את קולי בעולמה של תורה, בעולמה התורני והרוחני של הקהילה שלי. יש לנו אחריות כלפיה ולא נוכל להיבטל מאחריות זו. לא עבורה ולא עבור כלל הנשים ומהן לכלל הציבור. אני חושבת שזאת היתה הרבנית אסתי רוזנברג, שתיארה בכנס לכבוד המדרשה ב"עין הנצי"ב", כיצד המדרשות שינו את תוכן השיחות שנשים מקיימות אחת עם השנייה, את השיחות שהן מקיימות עם בני זוגן, עם ילדיהן. קורה כאן שינוי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי. אנחנו שומעות יותר ויותר יהדות, יותר ויותר תורה. זו אחריות שלנו להישיר מבט אל בנותינו ולומר להן, במילים ובדוגמא אישית – היושבת בגנים, חברים וחברות מקשיבים לקולך, השמעיני.

וסיפור אחרון – החלטתי ללמוד הלכה באחד מבקורי בארצות הברית, כשנחשפתי למגוון נשים מנהיגות ומובילות בקהילותיהן. סיפרתי על כך לדודי שגר בניו-ג'רזי והוא סיפר לי את הסיפור הבא. בבית הכנסת שלהם יש קבוצת גברים שלומדים גמרא בשבת אחרי הצהריים. בכל שבת הם לומדים בביתו של מישהו אחר. היום יש בעיר עירוב אבל בעבר לא היה ולכן העבירו את הגמרות במשך השבוע מבית לבית. האנשים התבגרו והחלו לצרוך משקפי קריאה, אז ארגנו קופסא בה הניח כל אחד זוג משקפיים וגם הקופסא עברה מבית לבית. קרה הדבר ואחד מחברי הקבוצה נפטר. את הגמרא שלו השיבו למשפחתו, מישהו מהם ודאי יקרא בה. אך מה לעשות עם המשקפיים. הם החליטו להשאיר את המשקפיים בקופסא, וכך היה גם עם זוגות אחרים שבעליהם נפטרו. הקופסא הלכה והתמלאה, מכילה בתוכה משקפי קריאה של גברים שונים ומגוונים.

"אז אני מבין" פנה אלי דודי, "שאת רוצה להוסיף את משקפי הקריאה שלך לקופסא". "כן", אמרתי. "וגם של חברותייך?". "כן". "טוב", הוא אמר, "נצטרך להגדיל את הקופסא".

_________________

עוד על התכנית בכתבה מ-ynet (טלי פרקש): ינטל 2013: אם הן היו גברים, הן היו רבנים


תגובה אחת