שירי אייזנר | המיתוס של המיתוסים – קריאה בי-קורתית בסטריאוטיפים ביפובים

שירי אייזנר, אקטיביסטית וכותבת, ביסקסואלית, ג'נדרקווירית, פמיניסטית, מזרחית, אנרכיסטית וטבעונית. בעלת הבלוג שחור סגול, ומקימת ארגון "פאנורמה – קהילה בי ופאנסקסואלית פמיניסטית". ספרה Bi: Notes for a Bisexual Revolution, העוסק בפוליטיקה ביסקסואלית, ייצא לאור בארה"ב ביוני השנה.

* ניתן לצפות בהרצאה בוידאו בפוסט בבלוג שחור-סגול: המיתוס של המיתוסים

בשיח הביסקסואלי האקטיביסטי נפוצות מאוד רשימות של סטריאוטיפים ביפובים ובצידם "ניפוץ מיתוסים" – מידע אשר לכאורה "מפריך" את "המיתוס", או הסטריאוטיפ, הביפובי, וזאת לשם "תיקון" הראיה הסטריאוטיפית השלילית של ביסקסואליות/ים בעיני החברה. בהרצאה זאת אבקש לערוך קריאה ביקורתית הן בסטריאוטיפים והן בתשובות להם. לבסוף אציע קריאה שלישית, חתרנית, ואציע שדווקא דרך הסטריאוטיפים ניתן לנסח פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית.

אבל לפני הכל, אני רוצה לקחת צעד הצידה ולהסביר בקצרה את שני מונחי הבסיס שלי:

כאשר אני מדברת על ביסקסואליות, הכוונה היא לזהות מינית שמאופיינת במשיכה לא/נשים מיוֹתֵר ממין ו/או מגדר אחד. אני מדגישה שההגדרה מדברת על יותר ממגדר אחד ולא רק על שני מגדרים, היות וזוהי טעות נפוצה. בנוסף, ביסקסואליות אינה רק זהות יחידנית, אלא מהווה זהות מִטְריה שכוללת נטיות אחרות רבות שמאופיינות במשיכה ליותר ממגדר אחד, כגון: פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, פלואידיות או גמישות מינית, ועוד. כל זאת אני מזכירה היות והסטריאוטיפים הביפובים שמייד אדבר עליהם רלוונטיים לכל הנטיות על הקשת הביסקסואלית, וכמובן גם הפוטנציאל החתרני.

כאשר אני מדברת על ביפוביה, הכוונה היא לפחד, רתיעה או יחס שלילי כלפי ביסקסואליות כזהות, או כלפי א/נשים ביסקסואליות/ים. בניגוד למונוסקסיזם – העדפה מבנית של נטיות מונוסקסואליות (כלומר, משיכה למגדר אחד בלבד) – ביפוביה היא יחס שלילי ישיר, מכוון ופרסונלי. על כן כשאדבר על הסטריאוטיפים אדבר במונחים של "ביפוביה", ואילו בקריאה החתרנית שתבוא בהמשך אדבר במונחים של "מונוסקסיזם".

כאשר מדובר על ביסקסואליות, חשוב לזכור שלא מדובר רק בזהות. כמו כל רעיון אחר בחברה, גם ביסקסואליות נושאת איתה שלל משמעויות, אסוציאציות וידע – לא רק לגבי ביסקסואליות עצמה, אלא גם לגבי העולם והחברה באופן כללי. המשמעויות הנלוות האלה הינן עצמאיות ונפרדות מזהות ביסקסואלית ספציפית או מאינידווידואלים שמזדהים/ות בתור בי. במקום זאת, המשמעויות והקונוטציות האלה הן התוצאה (או הפרשנות) של הצורה שבה ביסקסואליות מדומיינת בתרבות ובשיח.

כאן באקדמיה, צורה זו של התבוננות נקראת אפיסטמולוגיה [ואני מסבירה את זה, כי לי אישית לקח את כל התואר להבין מה היא המילה הזאת]. השאלות שמעלה אפיסטמולוגיה ביסקסואלית הן:

א. “[מהן] הדרכים שבהן נוצרות משמעויות עבור ביסקסואליות; […] ובאילו אסטרטגיות נוכל להשתמש כדי ליצור טווח משמעויות מאפשר יותר?” (Bi Academic Intervention);

ב. "כיצד ביסקסואליות מייצרת משמעות? כיצד ניתנת לה משמעות? ובאילו הקשרים?” (קלייר המינגס);

ג. "כיצד מתפקדת ביסקסואליות בתוך שיח של מיניות? מתי היא עולה וכיצד? מתי ולמה היא נעלמת, ותוך אילו השפעות? אילו עוד נושאים נקשרים אליה, אילו שאלות היא מעלה?” (סטייסי יאנג).

בהרצאה זו אני רוצה להשתמש בגישה האפיסטמולוגית על מנת לבחון פוליטיקה ביסקסואלית: לבחון כיצד ביסקסואליות מדומיינת, על ידי מי ולמה. כנראה יותר מכל דבר אחר, סטריאוטיפים הם המשמעות המיידית שנקשרת לביסקסואליות ולא/נשים ביסקסואליות/ים. כשא/נשים חושבים/ות על ביסקסואליות, זה מה שעולה בדעתן. כלומר, הסטריאוטיפים מהווים גוף של ידע מדומיין על א/נשים ביסקסואלים, על ביסקסואליות ועל הדרך שבה היא עובדת. לכן קריאה של סטריאוטיפים ביסקסואלים יכולה לאפשר לנו מבט יחודי על המשמעויות החברתיות והתרבותיות שמוצמדות לביסקסואליות. לאחר מכן, אמשיך ואשאל – כיצד ביסקסואלים/ות יכולות להשתמש במשמעויות האלו לטובתנו?

חלק ראשון: מנה של הגמוניה.

אספתי רשימה של סטריאוטיפים נפוצים לגבי ביסקסואליות, וייתכן שיהיו מוכרים לחלקכן/ם. [שימו לב שעקב מגבלות השפה העברית, אני הולכת להחליף לסירוגין בין לשון נקבה ולשון זכר עם כל פסקה. עם זאת ואף על פי כן, כל הלשונות מתייחסות לכל המגדרים.]

אין כזה דבר ביסקסואליות.

אולי האמונה הנפוצה ביותר היא על ביסקסואליות. לפי הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות לא קיימת, ומי שמזדהה כביסקסואלית פשוט טועה או מבולבלת. הרושם הזה גם מושפע וגם משפיע על מחיקה ביסקסואלית – השמטה של ביסקסואליות ממקומות שבהם היא רלוונטית – ויוצר את הרושם שביסקסואליות נמחקת בתרבות כיוון שהיא באמת לא קיימת. אמר אדם חכם: What you know is what you see (מה שאת יודעת זה מה שאת רואה) – המחיקה הביסקסואלית משכתבת את עצמה וגורמת לא/נשים למחוק ביסקסואליות גם כאשר היא נמצאת אל מול עיניהם.

ביסקסואלים הם מבולבלים, לא החליטו או נמצאים בשלב מעבר.

זהו המשך טבעי של הסטריאוטיפ הראשון. הסטריאוטיפ הזה מסביר לנו איך בדיוק קרה שא/נשים שדווקא כן מזדהים בתור ביסקסואלים – הם פשוט טועים. מעבר לזה, הסטריאוטיפ הזה מעורר דימוי של מעבר תמידי בין פרטנרים ממגדרים שונים, ולכן מדמיין ביסקסואליוּת כחוסר עקביות. אם "בחירה" יכולה להיות מוגדרת רק על פי העדפה למגדר אחד, הרי שמבחינה מבנית ביסקסואליות היא בלתי אפשרית.

ביסקסואליות הן שרמוטות, מופקרות או בוגדות.

אם העדפה למגדר אחד היא הבחירה היחידה האפשרית, אז כל דבר שעובר את המספר הזה נחשב באופן אוטומטי לחריגה או לעודפות. הרעיון של עודפות מינית באופן טבעי מוביל לרושם של מופקרות מינית. על פי הסטריאוטיפ הזה, כיוון שביסקסואליוֹת נמשכות לא/נשים מיותר ממגדר אחד, הרי שהן עושות סקס ללא הבחנה, ולכן הינן שרמוטות. הרעיון של בגידות נוסף כאן משום שמקובל להאמין שביסקסואליות אינן יכולות להסתפק בפרטנר/ית ממגדר אחד בלבד.

ביסקסואלים מפיצים איידס ומחלות מין.

בעקבות הסטריאוטיפ הקודם, ובהסתמך עליו, לעתים קרובות ביסקסואלים נחשבים כמי שיש להם סיכוי גבוה יותר ממונוסקסואלים להפיץ איידס או מחלות מין. אם נשלב את שני הסטריאוטיפים ביחד, נקבל תמונה של ביסקסואלים – וגברים ביסקסואלים במיוחד – בתור אנשים שעושים סקס לא מוגן וללא הבחנה עם פרטנרים/ות רבים/ות, שאוספים מחלות מין שונות על הדרך ומפיצים אותם בהמשך. מרכיב נוסף של הסטריאוטיפ הזה הוא אייבליזם, שנאת נכים, היות והוא מבטא גישה שלילית כלפי א/נשים חולים, ובעיקר את הגישה שלפיה איידס הוא עונש על התנהגות מינית.

ביסקסואליות הן בעצם סטרייטיות או לסביות/הומואים.

הסטריאוטיפ הזה נסמך על הסטריאוטיפ השני ברשימה, שלפיו ביסקסואליות הן מבולבלות, ובעצם הן "כל דבר חוץ מביסקסואליות”. בדמיון ההגמוני המצומצם, ה"כל דבר חוץ מבי" הוא רק – או גיי או סטרייט, מה שמוביל אותנו למסקנה שביסקסואליות הן "למעשה" או זה או זה. באופן מענין, עבור נשים ביסקסואליות ההנחה היא שהן למעשה סטרייטיות, בעוד שעבור גברים ביסקסואלים, ההנחה היא שהם למעשה הומואים, הנחה פאלוצנטרית שלפיה בעצם כולן/ם מעדיפות/ים גברים.

ביסקסואלים יכולים לבחור האם להיות סטרייטים או הומואים/לסביות.

דומה לסטריאוטיפ הקודם מבחינת הצורה, אבל שונה בתוכן. הסטריאוטיפ הזה מצייר ביסקסואלים בתור אנשים שיכולים לבחור בין זהות סטרייטית לזהות הומולסבית, וזאת כנשק פנים-קהילתי שמכוון להפחית בלגיטימיות של זהות ופוליטיקה ביסקסואלית יחודית. הבחירה המדומיינת הופכת לסמן של פריווילגיה, אשר לא רק מונעת רשות מביסקסואלים להשתתף בתנועה ההומולסבית (ואני אומרת הומולסבית בכוונה), אלא גם מרמזת שביסקסואלים תמיד יעדיפו מערכות יחסים "סטרייטיות" [במרכאות כפולות].

שימו לב שכל הסטריאוטיפים האלה הם פרסונלים, מתייחסים לאנשים ספציפים שמזדהים כבי, ומתפרשים כפשוטם וכלשונם. על פי הסטריאוטיפים האלה, א/נשים ביסקסואלים – וביסקסואליוּת כנטיה – מדומיינות כשקריות או בלתי-אותנטיות, מעורערות, בלתי-יציבות, מסוכנות ומדבקות. באופן מרומז, הסטריאוטיפים מכילים גם דרישה לנורמליות, היות והם מציגים ביסקסואליות בתור חריגה מהנורמה ועל כן פרוורסיה.

בחלק הבא, אבקש להראות כיצד התגובות של השיח הביסקסואלי המיינסטרימי נשארות בתוך הגבולות של השיח ההגמוני: מאשררות את הגישה הפרסונלית, לוקחות דברים כפשוטם ונענות לדרישה לנורמליות.

חלק שני: “לא נכון ולא נכון!”

בדרך כלל, התגובות שמגיעות מצד התנועה הביסקסואלית מתבססות על קריאה חד מימדית והכחשה חד צדדית של הסטריאוטיפים, כאשר "לא נכון!” היא בדרך כלל הנוסחה למענה. רשימות של סטריאוטיפים כאלה, בצירוף עם תגובות מכחישות, הינן נפוצות ביותר, והפכו ממש למאפיינות של השיח הביסקסואלי.

אז הנה הרשימה שלי שוב, והפעם עם תגובות "ניפוץ מיתוסים" טיפוסיות לתנועה הביסקסואלית:

אין כזה דבר ביסקסואליות.

דווקא יש! מחקרים רבים וגם סטטיסטיקות מוכיחות שיש הרבה ביסקסואלים בעולם. אני ביסקסואלית ואני לא דמיונית, נכון? ואם אין ביסקסואלים, אז איך זה שיש תנועה ביסקסואלית? ברור שיש כזה דבר, אז די עם ההכחשות.

ביסקסואליות הן מבולבלות, לא החליטו או נמצאות בשלב מעבר.

לא נכון! אנחנו יודעות מה אנחנו והחלטנו להיות ביסקסאליות. יש ביסקסואליות שמזדהות כך שנים רבות, וזאת זהות יציבה בשבילן. בנוסף, מחקרים מראים ששליש מהבי עברו שלב של הזדהות בתור הומואים או לסביות – אבל לא אומרים להומואים ולסביות שזה רק שלב, נכון? ביסקסואליות היא לא שלב בכלל, היא זהות יציבה כמו כל נטיה אחרת.

ביסקסואלים הם שרמוטים, מופקרים או בוגדים.

לא נכון! ביסקסואלים יכולים יפה מאוד להיות מונוגמים, והם לא בוגדים יותר מאשר כל אדם אחר. ביסקסואלים רבים נמצאים במערכות יחסים מונוגמיות של שנים רבות, והעובדה כי אנחנו אוהבים א/נשים מיותר ממגדר אחד לא אומר שאנחנו עושים סקס ללא הבחנה.

ביסקסואליות מפיצות איידס ומחלות מין.

לא נכון! מה שמדביק א/נשים באיידס ומחלות מין זו התנהגות ולא זהות מינית. א/נשים נדבקות במחלות דרך סקס לא מוגן, החלפת מחטים ותרומות דם מזוהמות. זה שמישהי מזדהה כבי עוד לא אומר שהיא חולה או מדבקת.

ביסקסואלים הם בעצם סטרייטים או הומואים/לסביות.

לא נכון! אנחנו באמת ביסקסואלים ובאמת נמשכים ליותר ממגדר אחד. גם אם חלקנו נמשכים למגדר אחד יותר ממגדרים אחרים, זה לא הופך אותנו לפחות ביסקסואלים. גם אל תחשבו שאנחנו סתם ארוניסטים או מתנסים – אנחנו גאים להיות גאים!

ביסקסואליות יכולות לבחור האם להיות סטרייטיות או לסביות/הומואים.

לא נכון! אי אפשר לבחור להיות לסבית או הומו, נכון? אז איך אפשר לבחור להיות בי? ביסקסואליות לא יכולות לבחור למי להמשך או במי להתאהב. חוץ מזה, גם לסביות והומואים יכולים לבחור בחיים סטרייטים – אבל רק את הביסקסואליות מאשימים.

כפי שניתן לראות, ההכחשה האוטומטית של הסטריאוטיפים יוצרת תמונת-מראה של הביסקסואל/ית המדומיינ/ת בסטריאוטיפים. אם בסטריאוטיפ המקורי, הביסקסואל/ית מדומיין כמאיים, מסוכן, חתרני ובלתי יציב, כאן הביסקסואל הוא מרגיע, יציב, בטוח ובלתי מזיק. בנוסף, הביסקסואליות (או האדם הביסקסואל) שמדומיינת כאן הינה מאוד יציבה, מאוד אותנטית, מונוגמית, מינית אך ורק במסגרת הראוי, לא מאיימת, נורמטיבית, צייתנית וטובה. בניגוד לביסקסואליות השלילית המדומיינת בסטריאוטיפים, הביסקסואליות הזו אינה מאיימת על החברה אלא מאשררת את הסדר. היא נענית בשמחה לדרישת הנורמליות שבסטריאוטיפים ועל כן גם מחזקת אותה.

בנוסף, וסתם כבונוס – תגובה מסוג כזה גם לוקחת את כל הביסקסואלים/ות שכן מתאימות לסטריאוטיפים ומשליכה אותן/ם החוצה: ביסקסואליות שהן דווקא כן שרמוטות (במובן הטוב, כמובן), ביסקסואלים שכן מבולבלים, ביסקסואליות שבאמת רק רוצות להתנסות, ביסקסואלים עם איידס או מחלות מין, ביסקסואליות בוגדות, ביסקסואלים שכן בחרו בנטיה שלהם, וכן הלאה. תגובה שכזו מאשררת את הסטנדרטים הביפובים של נורמליות גם בתור הקהילה הביסקסואלית עצמה, ומחלקת את אוכלוסיית הביסקסואלים ל"בי טובים" ו"בי רעים".

חלק שלישי: בלי מיתוסים ובלי ניפוץ

“I want to have adventures and take enormous risks and be everything they say we are”

דורותי אליסון, פעילה לסבית.

מנקודת מבט אפיסטמולוגית, אין שום צורך לקחת את הסטריאוטיפים כפשוטם. הם לא מצביעים על מציאות כלשהי אי שם "בחוץ", אלא מהווים שיח שמדמיין ביסקסואליות בצורה מסוימת וקושר אותה עם ערכים שונים. מנקודת מבט זו, הסטריאוטיפים הינם למעשה מטאפורה על הפוטנציאל החתרני של ביסקסואליות ועל האיום שהיא מהווה לחברה.

אז הנה קריאה שלישית של הסטריאוטיפים, והפעם בנסיון להבין למה הם שם ומה אפשר לעשות איתם:

אין כזה דבר ביסקסואליות.

הכי פשוט: החברה מנסה להכחיש את הקיום של דברים שמאיימים עליה. ביסקסואליות טעונה במשמעויות שמעידות על חרדות חברתיות שונות, ועל כן הנסיון להעלים את הביסקסואליות הינו למעשה נסיון לנטרל את האיום.

ביסקסואלים הם מבולבלים, לא החליטו או נמצאים בשלב מעבר.

בלבול, חוסר החלטיות או שלבי מעבר מצביעים על מצב של חוסר יציבות, גמישות ותהליך. ביסקסואליות מדומיינת כאן כסוכנת של ספקות, הטלת ספק וחשיבה ביקורתית. לפי זה ניתן לחשוב על ביסקסואליות כמערערת יציבות ומעודדת הטלת ספק בכל דבר – לא רק בזהויות מיניות, אלא גם ברצף המין, מגדר ונטייה מינית, וכלה במבנים חברתיים דכאניים כמו ההטרופטריארכיה, גזענות, ממשל, קפיטליזם, חוק וסדר.

כמו כן מסומנת כאן חרדה מפני ערעור גבולות ברורים. חוסר החלטיות, או גמישות, יכולים לשמש אותנו בסירוב לקטגוריות הבינאריות של החברה – לא רק אלה המיניות, אלה בכלל. אותו "בלבול" או סירוב לבחור מסמן שבירה וערעור על גבולות וקטגוריות, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הפוליטית.

ביסקסואליות הן שרמוטות, מופקרות או בוגדות.

הסטריאוטיפ הזה מסמן חרדה חברתית מפני מיניות. ביסקסואליות עוברת היפר-סקסואליזציה תחת ההנחה

שסקס זה רע, שלרצות סקס זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע, ושלרצות יותר מאדם אחד זה

רע. הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות יכול להצביע על המונוגמיה בתור אחד המבנים הדכאניים בחברה, מבנה ששימש באופן היסטורי ועד היום ככלי פטריארכלי וקפיטליסטי לשליטה בנשים ולבידוד של א/נשים ככלל. בתרבות האונס שמבוססת על פחד ושליטה מינית, הסקסואליציה של ביסקסואליות יכולה לעזור לנו לפתוח פתח לתרבות מינית אחרת, כזו המבוססת על הסכמה, חקירה והנאה, תרבות שחותרת ומערערת על גבולות של זהות, גוף, מיניות ומגדר. בנוסף, היא יכולה גם לעזור לנו להתבונן בדרכים שבהן מיניות נכפית עלינו כנשים וא/נשים, ללא הסכמה ולמטרת סיפוקם של אחרים, ובכך להוות כלי לבחינה והתנגדות לתרבות האונס, הטרדה מינית ומיניות כפויה.

הרעיון שביסקסואליוֹת שוכבות עם פרטנרים/ות ללא הבחנה, מהדהד את החרדה החברתית מערעור חוקי המגדר. אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם ששולח יד לתחתונים של מישהו, ושמח במה שהוא מוצא". המשפט הזה מדגיש את העובדה שלעולם אי אפשר לדעת מה באמת "נמצא לא/נשים בתחתונים". כלומר הוא מסמן ביסקסואליות כ"שותפות לפשע" של א/נשים טרנסג'נדרים וג'נדרקווירים, ומחבר בין ביסקסואליות לטרנסג'נדריות בתור שני רעיונות קרובים שעוברים, כל אחד בדרכו, על חוקי המגדר.

הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות מציג ביסקסואליות כבוגדות מטבען. המילון מגדיר בגידה, בין היתר כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את הממשלה או להרוג את השליט". אני אוהבת לחשוב על ביסקסואליות כהפרת האמון שנכפה עלינו מצד מוקדי הכוח, או כנסיון "להרוג" את הסדר ההגמוני. אנחנו יכולות לבגוד במונוגמיה, בפטריארכיה, בממשלה, במדינה או בצבא. אנחנו יכולות גם לבגוד בקהילת "הלהט"ב" (הההה"ה) על הנורמליזציה, הפינקווש וההומולאומיות שהיא מקדמת. אנחנו חופשיות לבגוד בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, ובכל מבנה דכאני באשר הוא.

ביסקסואלים מפיצים איידס ומחלות מין.

איידס, “מחלת הקוויריות", תמיד מדומיינת גם "כעונש" ללהט"ב וגם כחרדה של האוכלוסיה הסטרייטית "מהדבקות בהומוסקסואליות". גברים ביסקסואלים מדומיינים כנשאי מחלות מדבקים, שיוצאים לגנים לעשות סקס לא מוגן ואז חוזרים הביתה כדי להדביק את נשותיהם וילדיהם התמימים. כך ביסקסואליוּת מבטאת חרדה חברתית בין ערעור הגבולות שבין הומוסקסואליות לסטרייטיות. אם ניקח את כל זה כמטאפורה, נוכל לדמיין ביסקסואליות כנשאית מדבקת של קוויריות אל תוך אוכלוסיות סטרייטיות, בעלת פוטנציאל "להדביק", כלומר ליצור הפרעה וערעור על מבנים הטרונורמטיבים.

מזווית קצת אחרת, הסטריאוטיפ הזה מערער גם על הגבולות בין בריאות לחולי. בכך הוא חושף את האייבליזם של החברה ומסמן גופים נכים או חולים כאתר של חתרנות והתנגדות.

ביסקסואליות הן בעצם סטרייטיות או לסביות/הומואים.

כמו שהזכרתי קודם לכן, הסטריאוטיפ הזה יושב על ההנחה שנשים ביסקסואליות הן למעשה סטרייטיות וגברים ביסקסואלים הן למעשה הומואים. כך מושלכת הפאלוצנטריות של החברה על ביסקסואלים/ות. עם אותה השלכה אפשר לשקף את הפאלוצנטריות כחזרה לחברה, שדרכה לחשוף את מערכת הבסיס של סקסיזם ומיזוגניה. בנוסף, התבוננות ביקורתית ברעיון הפאלוצנטריות יכולה להביא אותנו לבחינה מחדש של רעיון הגבריות ולניסוח של זהויות גבריות חתרניות ופמיניסטיות.

ביסקסואלים יכולים לבחור האם להיות סטרייטים או הומואים/לסביות.

כאן הבחירה מוצגת כשלילית וכסימן לחוסר לגיטימיות. בתנועה דומואית, שבה השיח הדומיננטי נסמך על חוסר ברירה למען קבלת זכויות, אותה חוסר ברירה הופכת להיות הכלי הבלעדי למען קבלה חברתית. הטיעון המלא הוא: “ככה נולדנו, לא בחרנו להיות כאלה. אם היינו יכולים לבחור, ברור שהיינו בוחרים להיות סטרייטים".

גם בלי קשר ללהט"בופוביה המופנמת כאן, הטיעון הזה מסמן את חוסר הברירה, כלומר את "הטבע" כאותנטי ולכן גם כלגיטימי. לעומת זאת, בחירה, כלומר "התרבות", מסומנת כבלתי אותנטית ולכן גם כבלתי לגיטימית. הסימון של ביסקסואליות כ"בלתי טבעית" מאפשר ערעור על מוסכמות של אותנטיות ולגיטימיות, ולכן גם על נורמליות. הוא מאפשר לנו לאתגר את רעיון "הטבע" והפוליטיקה של הטבעי, כמו גם את הניצול האנושי של הטבע (הן בצורה סימבולית והן בצורה מעשית). ביסקסואליות יכולה לאפשר מרחב פוליטי חתרני עבור האי-אותנטי, הבלתי-טבעי, הלא-לגיטימי והבחירה – דחיה של קטגוריות טבעיות ושל ניצול אנושי של הטבע. במקום זאת, היא יכולה לקדם פוליטיקה של המצאה, של דמיון, של האפשרי והבלתי אפשרי.

לסיכום

בהרצאה זו ניסיתי להציע דרכים חדשות לקרוא וליצור פוליטיקה ביסקסואלית על ידי בחינת סטריאוטיפים ביסקסואלים מנקודת מבט אפיסטמולוגית. טענתי שבמקום לקחת את הסטריאוטיפים כלשונם, יש לבחון אותם מנקודת מבט אפיסטמולוגית, לפיה הם אינם מייצגים מציאות, אלא חרדות חברתיות המקושרות עם ביסקסואליות.

_____________________

ההרצאה ניתנה בכנס סקס אחר, מאי 2012, הכנס השנים עשר ללימודים לסביים, הומואיים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים ותיאוריה קווירית בישראל, אוניברסיטת תל אביב.