תודה לתמורה, המרכז המשפטי למניעת אפלייה, על היוזמה והמאמץ להישג חוקתי זה:
עוד אבן בחומת דיני ההתיישנות הוסרה היום מדרכן של נשים נפגעות תקיפה מינית לקבל פיצוי על פגיעות שנעשו בהן בילדותן. בהחלטה תקדימית בתביעה אזרחית לקבלת פיצוי בגין גילוי עריות שמרכז תמורה מנהל, נקבע שאשה שסובלת ממנגנון הדחקה דיסוציאטיבית בעקבות תקיפה מינית שעברה בהיותה קטינה, יכולה להגיש תביעה לפיצוי, גם בחלוף שנים רבות, היות ויכולתה להתמודד עם מה שאירע לה מבשילה (אם בכלל) לאחר זמן רב, בשל מנגנוני הדחקה.
במקרה הנדון התובעת הינה אישה שעברה גילוי עריות על ידי דודה, שהגישה תביעה נזיקית כ- 25 שנה לאחר מכן. לכאורה, התביעה התיישנה לפי חוקי ההתיישנות.
בית המשפט דחה את טענת התיישנות שהעלה הנתבע, וקבע שמשך שנים רבות סבלה התובעת מ"הדחקה חוזרת" וחוסר מסוגלות לנהל תביעה ממש נגד דודה. בית המשפט קבע עוד בהחלטתו התקדימית שיש לבחון את שאלת ההתיישנות במקרים אלו באופן שונה מבמקרים רגילים, היות שמדובר בנשים נפגעות תקיפה מינית שחוו טראומה ושאלת יכולתן להגיש תביעתן "בזמן" הינה שונה מיכולתו של האדם הסביר. נשים אלה מתמודדות עם עולם "לא סביר" ולכן עם אתגרים אחרים בהגשת תביעה נזיקית כנגד תוקפיהן. לאור האמור התובעת תמשיך ותנהל את תביעתה.
