ב-10 בדצמבר, מידי שנה, מציינים את יום זכויות האדם. לפני 64 שנה, התקבלה ההכרזה הבינלאומית
לזכויות אדם, בעצרת האו"ם, ומאז נועד יום זה להעלות את מודעותם של כל אוכלוסי העולם, גבר ואישה
באשר הם, לגבי זכויות היסוד הטבעיות להם מלידתם ועד מותם, ובהן: הזכות לחיים ולביטחון, לחירות,
לשוויון ולכבוד.
גם בישראל מציינים יום זה על ידי משרד החינוך ועל ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל. ביום שישי
שעבר, התקיים מצעד זכויות האדם בתל אביב, מכיכר הבימה ועד לכיכר רבין; ובכיכר רבין – התקיימה
עצרת ברוב עם, בה נשא את דבריו הסופר סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח בארץ.
להלן נאומו של הסופר סמי מיכאל בעצרת, נאום שהוקדש לנשים ולזכויותיהן.
תודה לגב' רחל יונה מיכאל שהעניקה לנו רשות לפרסם נאום זה באתר.
אישה אינה צלע מגופו של האדם, אלא יצור שלם ומקורי בבריאתו
שלום שוחרות ושוחרי זכויות אדם.
אוכלוסיות וקבוצות רבות בחברה מופלות לרעה, אך בקרב כל אלו נשים הן הקבוצה המקופחת ביותר. על כן היום אני מקדיש את דבריי לזכויות הנשים.
מיום ליום החברה שלנו נעשית אלימה וגזענית יותר. נשים, שהן מחצית האנושות, משלמות על כך את המחיר הכבד ביותר, בגופן ובנפשן. קיפוח נשים, דיכוי נשים ואלימות כלפי נשים הם סוג של הגזענות הנפוץ ביותר בחברה האנושית.
אנו מנהלים מאבקים הירואיים למען צדק חברתי, דמוקרטיה, הגנה על מולדת, חופש ביטוי, אך באותה עת אנו חיים בחברה שבה נשים נרצחות, נאנסות, מושפלות, מוטרדות ומופלות לרעה. החברה חומסת את זכויות הנשים, ואין זה משנה אם יהודים, מוסלמים או נוצרים אנו, ישראלים או פלסטינים, מזרחים או אשכנזים, משכילים או בורים, ימנים מושבעים או שמאלנים מובהקים, חילונים נאורים או דתיים חרדים – החברה מדכאת את הנשים.
האמונה שרק גברים מסוגלים להעפיל אל פסגות המחשבה, ואילו נשים לעולם ידשדשו בארציות הגשמית רווחת גם בקרב החברה הנאורה כביכול, לרבות אנשי רוח. לדיכוי רוחני זה, ששותפים לו גברים ולעתים גם נשים מדוכאות, השלכות מרחיקות לכת על עיצוב החברה:
לפי מסורת הדיכוי, בעד אותה עבודה, שכרן של נשים נמוך משכר גברים. פערי השכר בישראל הם מהגבוהים בקרב המדינות המפותחות – לא נשלים עם מצב זה. נשים זכאיות לשכר שווה תמורת עבודה שווה, לא פחות ולו בשקל אחד.
לפי מסורת הדיכוי, לנשים מוקצה מקום מצומצם בהנהגה המובילה – לא נשלים עם מצב זה. נשים אינן נופלות מגברים ביכולות ובכישורים שלהן כהוא זה במדע, בחינוך, ברפואה, בפוליטיקה ובעסקים. נשים זכאיות לייצוג שווה בצמרת.
לפי מסורת הדיכוי, אישה נחשבת נחותה, לעתים אף טמאה ומופקרת, שדינה נידוי, עונש גופני ברוטאלי ורצח. איזו רשעות טמונה במושגים כמו רצח על רקע רומנטי או כבוד המשפחה.
לפי מסורת הדיכוי, דינה של אישה כדין בהמה, שאפשר לסחור בגופה. לא! סחר בנשים הוא פשע נגד האנושות.
לפי מסורת הדיכוי, תהום ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי הולכת ומתרחבת. לא! לא נשלים עם מצב זה.
לפי מסורת הדיכוי, כשאישה מבקשת גט, חורצים את גורלה רבנים, דיינים וכוהני דת, ולרוב נוטים חסד לגבר, גם אם אלים הוא. לא! יש להשתחרר מעיוות הדין המחפיר הזה.
לפי מסורת הדיכוי, כשאישה מבקשת לבצע הפלה, היא נאלצת להתחנן לאישור אצל ועדה מיוחדת. לא! גופה של האישה שייך לה וההחלטה צריכה להיות בידיה בלבד.
אישה אינה צלע מגופו של האדם אלא יצור שלם ומקורי בבריאתו.
גופה של אישה, נפשה ורגשותיה אינם רכושו של גבר.
אישה אינה עזר כנגדו, כי אם ישות עצמאית ושותפה מלאה (לעתים היא גם המפרנסת העיקרית במשפחה).
חברה המזלזלת בנשים, פוגעת במעמדן, ומדירה אותן מהשיח הציבורי היא חברה מפגרת, חברה חולה, נחשלת וחשוכה, שלעולם לא תזכה לפריחה מלאה חומרית ורוחנית.
מיליארדים מושקעים בביטחון המדינה, אך מעט מאוד למען בטחון נשים החשופות מדי יום לדיכוי, להטרדה, לאלימות ולרצח.
הפליית נשים, משמעותה: ויתור של החברה על תרומתן הענקית והמבורכת.
כגבר, אני רואה בנשים שותפות מלאות, משוש חיים וידידות אמת. מי שפוגע בנשים ומקפח אותן הוא אויבי. אני מייחל ליום שבו נשים לא ייאלצו לחסות במקלטי הגנה, ושהגברים האלימים, הם שייאלצו לחפש מקלט מזעמו של הציבור ומהבוז של חברה הוגנת הרואה בשוויון בין המינים אחד מיסודות קיומה. כי גבר שמשעבד אישה לא יוכל להיות בן חורין.
חברה בריאה וצודקת אינה יכולה להתקיים בין מנצל ומנוצל, כובש ונכבש, בין אדון ומשועבד. שוויון בין המינים הוא הוא התקווה הגדולה לעתיד ראוי של האנושות כולה.
