פרופ' פנינה מוצפי-האלר | החזון הפמיניסטי שלי

הרצאה שניתנה במפגש הפתיחה של הפורום ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב (23.11.2012)

אני מודה: זה מפחיד אותי. מעמד חשוב כזה שבו אני אמורה לדבר במקביל לכמה נשים מעניינות, מרתקות, שאת חלקן אני מכירה כבר שנים ארוכות ואת חלקן אשמע בפעם הראשונה היום. ומה זה בכלל "חזון"? ועם המונח "פמיניסטי" יש לי, בעשור האחרון לפחות (מאז שהתחלתי את המחקר שלי בירוחם, ואחרי יותר מעשור לפני כן של כמה מחקרים במקומות שונים באפריקה) – בעיה רצינית.

תמיד הרגשתי שאני "לא מתאימה" להגדרות, ל"טיפוס" של פמיניסטית-אקדמאית-ישראלית. אז במצוקתי, עשיתי את התרגיל הפלבאי ביותר: גיגלתי את המושג (את צמד המילים "חזון פמיניסטי"), ולהפתעתי הרבה מה שהחיפוש הניב, וממש שם בראש הרשימה – היה ציטוט של מאמר שכתבתי פעם על עבודתה של בל הוקס, החוקרת החתרנית היוצאת דופן. זהו מאמר שהתפרסם באסופת מאמרים פמיניסטית שיצאה לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. המטרה של האסופה הייתה להנגיש את הכתיבה של תיאורטיקניות פמיניסטיות זרות (רובן אמריקאיות) לקהל התלמידות קוראות העברית. ליד כל מאמר מתורגם מהכתיבה המקורית – התבקשה הישראלית לצרף מאמר סקירה, פרשנות, ותוספת שתחבר את משנתה של החוקרת החשובה למציאות הישראלית. אני התבקשתי לתרום לאסופה  מאמר על בל הוקס. האירוניה של פוליטיקת הידע, שבה אישה מזרחית בישראל מתבקשת לכתוב באסופה על תיאורטיקניות פמיניסטיות (כולן לבנות) על בל הוקס השחורה – לא נעלמה מעיני. העליתי אותה במאמר שכתבתי. ואני מדברת על פוליטיקת הייצוג במקומות אחרים.

אבל ההפניה הזו דרך מנוע החיפוש של גוגל למאמר שכתבתי אני על בל הוקס, החזירה אותי לצמד המילים הבומבסטי הזה "חזון פמיניסטי" ולאופן המאתגר שהוקס דנה בחזון לא קונבנציונלי של פמיניזם כזה, שאני רוצה להתחבר אליו פה.

הוקס, כמו שאני מראה היא מסוג האנשים ש"יורה לכל הכיוונים". היא חושבת מקורית וזורקת לחלל האוויר – במאמרונים קצרצרים – חלקי רעיונות המאתגרים הכל, כמו: את עצם הטענה הפמיניסטית הממוקדת במגדר כקטגוריה מרכזית יחידה לניתוח והבנת מציאות; את אופייה של התנועה הפמיניסטית; את כללי הכתיבה האקדמיים ועוד. לענייני כאן, אני רוצה להתחבר לטענה החוזרת שלה על הצורך של חשיבה פמיניסטית לצאת מעבר למה שהיא קוראת לו "insider feminism", ואל מרחבים רחבים יותר של אנשים שאינם מגוייסים – לקהל שכולל נשים וגברים, ובעיקר אנשים מחוץ לאקדמיה.

אז העיקרון הראשון של החזון הפמיניסטי שלי (או כמו בני הצעיר שקרא טיוטא מוקדמת של הרצאה זו, וקרא לו: "המניפסט שלך אמא") – הוא הרחבת המסר, יציאה ממסגרות מוכרות לעייפה וצרות של דיון בשיח מגדרי עם ג'רגון אליטיסטי. בשיח רחב כזה יש הומור, יש פחות צדקנות, יש דיבור שיוצא מהבטן, ויש מציאות חיים שאינה מצטמצמת למסדרונות האוניברסיטה ולתוכניות ללימודי נשים או לארגוני נשים – אלא פניה לרחובות, למרחבים של מפעלים ועיירות פיתוח, ללשון בנות אדם.

ישבתי לפני שבועיים בפסטיבל סרטי נשים ברחובות במושב שהקרין פרק מהסדרה "הפועלות" שאותה הנחתה חנה אזולאי הספרי, חברתי המקסימה והמשעשעת, וחשבתי כמה מרענן זה לראות אישה מודעת שהולכת למפעלים כדי לדבר בלשון בנות-אדם, עם הנשים שעובדות בשכר מינימום. חנה לא מרצה לנשים שאותן היא פוגשת, היא לא שואלת אותן שאלות מנחות המצמצמות אותן למושגים האקדמיים הפוליטיקלי-קורקטיים של פמיניסטיות מהוקצעות, והיא, הפלא ופלא- וזה נדיר אני אומרת לכן- היא משתמשת בהומור. היא "גונבת" צמיד זהב במפעל לצמידי זהב שבו היא מבקרת, והיא "נתפסת" על גניבתה, והיא צוחקת, והיא מצחיקה. כמה רציניות תהומית יש בשיח הפמיניסטי האקדמי. כמה זעם קדוש, כמה דיבור פנימי. כשהסרט שהוקרן הסתיים ועלו האורות התחיל הטקס הפמיניסטי המוכר. שבע נשים (שש והמנחה החשובה) התבקשו לדבר, כל אחת בתורה ואולי, לא תמיד, להתייחס גם לסרט שבו צפינו ביחד. אלוהים, כמה זה היה מוכר לעייפה ומדכא. שמחתי שהאחיין הצעיר שלי שאותו שכנעתי לבוא איתי לפסטיבל בחר לישון באוטו, כי היה עייף ולא נכנס למושב החשוב. כל אחת מהנשים החשובות דיברה על הארגון שבו היא עובדת ועל הדוחות שאותם היא כתבה ועד כמה לא מקשיבים להיגיון הפמיניסטי הקדוש שלה לקהל שמנה—ותאמינו לי, ספרתי—12 עשר נוכחים (הייתי אומרת נוכחות, אבל המספר כלל גם גבר אחד שיצא לפני סוף הדיון). זה אינסיידר פמיניזם. זה שיח המדבר אל עצמו. המנסה לשכנע את המשוכנעות. וכולן היו כל כך צודקות, וכל כך כל כך…שבא לבכות…

אז מה זה אומר "פמיניזם לכולם"? זה אומר לכתוב ספרים בסגנון שיהיה נגיש לקהל רחב, זה אומר לחפש פרקטיקות פמיניסטיות באתרים שאינם מצומצמים למרחבים המוכרים של כנסים וסדנאות פמיניסטיות, או בחוגים ללימודי מגדר. זה אומר לתרגם את החשיבה הפמיניסטית לחיי היומיום כך שהיא תעצב מחדש את חיינו וחיי הגברים שלנו: הבנים, האבות, האחים, בני הזוג, הקולגות, החברים. זה אומר חשיבה ביקורתית שתיקח חוסר שיוויון חברתי על כל גווניו, ולא תצמצם אותנו לפריזמה של מגדר כפריזמה החשובה ביותר, הנכונה ביותר, היחידה, לניתוח ופעולה חברתית.

ומה זה אומר עלי? בחיים שלי? זה אומר שאני בוחרת בקפידה את נושאי המחקר שלי, ומתעקשת לעצב מסגרות תיאורטיות שאינן מצומצמות ללימודי מגדר. שאני באמת רוצה להבין מה קורה בחיים של נשים שאי-אפשר אפילו להגדיר אותן "פועלות", כי משרה במפעל לא תמיד אפשרית עבורן והן נעות בין הריונות ואבטלה, ועבודת ניקיון בבתים כדי להשלים הכנסה אל מול תשלומי רווחה הולכים וקטנים. וזה אומר עבודה מחקרית שאורכת שנים ויודעת שאין קיצורי דרך כדי לשמוע את "קולן" של נשים אלה

ב"אינסטנט", בראיונות ארוכים ככל שיהיו. שיש צורך להיות שם בחיי היומיום, להיות חלק מהסצינות המתוארות. וזה אומר להפנים את הטענות של מחקר פמיניסטי המודע לפערי הכוח בין חוקרת לסובייקטית מחקר, ולפעול במהלך המחקר לאורן של תובנות כאלה שמתעקשות שתעצבי אסטרטגיות שיחבלו בכוח שלך, שיאפשרו לסובייקטית לפעול, לבטא את עצמה, לחשוף בכנות את מאבקי הכוח ואת הפרשנות שלך כחלקית, לא סמכותית.

פמיניזם זה בפרקטיקות היומיומיות. בהחלטות האלה של איך ולאיזה קהל כותבים.

אז היה לי מאוד חשוב לכתוב בעברית (ואני,למזלי, בגלל שנים ארוכות מאוד בארצות הברית כותבת בקלות יתרה באנגלית) למרות שידעתי שהקידום שלי לפרופסורית-חברה יהיה נקי יותר, מוחלט יותר, עם ספר באנגלית. ועוד יותר היה לי חשוב, ובכלל לא קל, לכתוב בסגנון שיהיה נגיש מעבר לאקדמיה. וגם זה לא היה פשוט. הקוראים האנונימיים של הספר (בעבור הוצאת מגנס) התעקשו שאוסיף ניתוח סוציולוגי, שאחבר את דברי לתיאוריות כדי שזה ישמע "מקצועי" "אקדמי", וזה היה תהליך של משא ומתן לא פשוט. אני אומרת לקוראות שלי להתעלם מ"המבוא" ו"המסקנות" של ספרי, שבהם הייתי צריכה להראות שאני "מקצועית" מספיק, ושייגשו מיד לפרקים, ויתחברו לתכנים האישיים, שכן שם טמון הידע האמיתי של הספר. כשכתבתי, חשבתי על אחותי המורה שקוראת שעה במיטה לפני שהיא נרדמת, או על הסטודנטית לסוציולוגיה שפרצה בבכי כשסיגל רון  הקריאה להם בשיעור "מבוא לסוציולוגיה" כמה פסקאות ממאמר אחר שלי שדיבר על מישל המתחזקת. "אני סוף סוף מבינה מה רוצים ממני", אמרה הסטודנטית, "אני לא מטומטמת". ורציתי לחבק את הסטודנטית הזו ולהגן עליה מפני הכתיבה הגברית, ולצערי גם מהפמיניסטית המנוכרת שגורמת לה לחוש לא ראויה, לא מבינה.

וברובד האישי אני רוצה להגיד כמה מילים על האתגר של לגדל שני בנים שרק עכשיו מבינים עד כמה האמא שגידלה אותם "משוגעת". "אישה, תביאי אוכל" הם מתלוצצים בבית, ואני אומרת להם שהבדיחה שלהם היא מציאות נפוצה, בלי ההפוך-על-הפוך שלהם. כמה זה קשה לא להרצות להם, אלא לגרום להם להפנים – שהעולם שאנו חיים בו הוא סקסיסטי. לגרום להם להתחלחל כשהם נתקלים בסקסיזם, לגדל אותם לראיית העולם בעיניים פמיניסטיות. ועוד משהו שבל הוקס עושה, ושאני לא העזתי לעשות עד רגע זה, הוא לדבר על פמיניזם בחדר המיטות, בזוגיות שלנו. אז, אל תיבהלו, אני רק אצהיר פה בלי לפרט עד כמה זה פתטי לנסות ולמצוא בן זוג בעולם הג'י-דייט הישראלי. לפעמים אני חוזרת הבייתה מדייט כזה ואומרת לעצמי: איפה חוש ההומור שלך יא פנינה? רק ככה אפשר לשרוד עוד דייט. וכשאני בזוגיות ואני מנסה להאיר את עיני הפרטנר שלי שהריקוד הצפוי של מעשה האהבה שלו מוכתב על ידי קודים פאלו-סנטרים (לא שאני משתמשת בביטוי הזה, חס וחלילה), אז הוא מסתכל עלי ואומר לי: את המאמרים שלך תשאירי מחוץ לחדר המיטות. וזה במקרה הטוב- במקרה של מישהו שהסכים לקרוא את המאמרים שלי…

אז מהו החזון שלי? במשפט אחד? להפוך את המרחבים האישיים שלי (ושל כל אחת מאתנו) לכאלה שמקדמים מהפכה פמיניסטית.

שאצליח לחיות עם ההצהרות הגדולות הסוחפות של שיוויון ומלחמה בפטריארכיה וגו', ולתרגם אותן לפרוטות קטנות, יומיומיות של חינוך בני, של בחירת מאהבי, של התמודדות עם הזלזול של הקולגות שלי לגבי נושא המחקר שלי, ועם שומרי ושומרות השער (חלקן נשים,לצערי). שאכתוב ככה, שהקוראים והקוראות שלי יפנימו את המשמעות הפשוטה הבסיסית של שיוויון העומדת במרכז החשיבה הפמיניסטית, ויהפכו אותה לתובנה שמשנה את אופן ההתנהלות שלהן ושלהם בחיי היומיום. ולבסוף: שאהיה חלק מקהילה פמיניסטית רחבה, ולא ארגיש זרה במרחבים של כנסים חשובים כמו זה שבו אני מדברת עכשיו.

פרופ' פנינה מוצפי-האלר, מלמדת במחלקה לאדם ולמדבר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

ספרה האחרון: בקופסאות הבטון, נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית, 2012