הרהורים (נוספים*) על 'לימודי נשים' באקדמיה

ד"ר חנה ספרן

הרהורים (נוספים*) על 'לימודי נשים' באקדמיה

עברו למעלה מעשר שנים מאותו יום בו הגשתי את עבודת הדוקטורט שלי על הפמיניזם בישראל לאוניברסיטת חיפה, ונשמתי לרווחה. את הפמיניסטיות עליהן כתבתי פגשתי בשנות השבעים בהיותי סטודנטית צעירה בחיפה. ידעתי שאנחנו חייבות לכתוב עליהן, אחרת כל מה שהן עשו ופעלו לא יהיה לו ציון בספרי ההיסטוריה. המסע אליו יצאתי הסתיים והיו לי רק מילות תודה לאקדמיה שהיתה שם כדי שאוכל לעשות את המלאכה הזו. אני שמחה שלימודי המאסטר שלי בתחילת שנות התשעים בבוסטון במסלול של 'לימודי נשים' אפשרו לי ללכת הלאה ולהגשים חלום. הפגישה עם 'לימודי נשים' בקולג' קטן בבוסטון היתה מפתיעה. במרחק אלפי קילומטרים למדתי ושמעתי על מה שעשינו בארגון קטן (אשה לאשה) בחיפה כל השנים. פתאום היתה לעשייה מסגרת אינטלקטואלית ותובנות תיאורטיות; פתאום היה לי כיף ללמוד באקדמיה. הדבר שאותו הכי רציתי אז היה – שגם בארץ יהיו 'לימודי נשים' ולא יהיה צורך לנסוע רחוק כדי להינות מהטוב הזה. וזה אכן קרה.

הנוכחות של 'לימודי נשים' (או בשמם העכשווי 'לימודי מגדר') באקדמיה הינה עובדה קיימת. נכון שמכללת עמק יזרעאל שבה לימדתי בעשור האחרון החליטה לסגור את 'לימודי הנשים' (שהיו חטיבה בלימודים רב-תחומיים) וגם השלוחה של אוניברסיטת לסלי בארץ, שגם בה לימדתי בתוכנית המאסטר, סגרה את שעריה (בעקבות איסור על פעילותן של אוניברסיטאות ומכללות זרות בארץ). נכון שרבות מאיתנו מלמדות באוניברסיטאות ובמכללות כעמיתות הוראה – בלי זכויות, קביעות או יחס הולם. נכון גם שאין מספיק משרות למי שרוצות/יכולות ללמד, ושאין מספיק חוגים שיש להם סגל קבוע ומלא. למרות כל זאת, למרות הביקורת, הדילמות והבעיות, לימודי נשים מאפשרים (למי שהצליחו להתקבל ללימודים) פרספקטיבה ביקורתית של פמיניזם ומגדר. אבל האקדמיה איננה מקור הידע היחידי והיא לא יכולה להתקיים בלעדינו. הקהילה הפמיניסטית שם, בשטח – היא זו שמזינה ומפעילה את הפמיניזם.

יש דרכים רבות ומקומות שונים ללמוד וללמד 'לימודי נשים'. יש גם עולם חדש שכבר לא אוהב את המושג והמילה 'נשים'. אם 'לימודי נשים' היה מותג קל יותר מאשר 'פמיניזם' הרי ש'מגדר' מחליף את שניהם בקלות רבה יותר. 'מגדר' אמור לאפשר גם לגברים להרגיש רצויים בעולם הידע הזה, אבל ההפרדה והמיגדור בין גברים ונשים גם הוא עובר תהליך של שינוי – אל עולם הידע הקווירי שבו הגוף אינו אחד/ת. זהו עולם חדש וצעיר שאני שמחה ללמוד אותו ולרצות להיות חלק ממנו (ללא קשר לגיל). במושב של 'קהילת מגדר' שהוקדש לנושא לחקור מגדר בישראל (הכנס האחרון של האגודה הסוציולוגית, ירושלים, 2012), הצעתי ארבעה מושגים לדיון, ואנסה להעלות אותם שוב על הכתב, להלן:

זהות וקבוצות מודרות. בשנות התשעים (של המאה הקודמת) הציעה הפעילות הפמיניסטית רעיונות של ייצוג ושיתוף בין נשים מקבוצות שונות בחברה. רעיונות של הייצוג הסימטרי (שיטת הרבעים) חלחלו פה ושם לכנסים, ארגונים ופעילויות פמיניסטיות (גם באקדמיה). לא תמיד ולא בכל מקום. האם ייצוג אחר שאינו מפלה אפשרי באקדמיה? האם אפשר לשנות ולהשפיע על סדר היום בישראל שבו חלוקת הכוח היתה ונשארה מפלה במודע ובאופן בוטה?

מסה קריטית של נשים פלשתיניות, של נשים מזרחיות ושל נשים אחרות (לסביות? עם מוגבלות? מהגרות?) בתוך האקדמיה – אינו רק ענין מספרי, הוא גם ענין של תוכן ונקודת מבט. הוא יסמן מהפכה.

מקורות הידע. העולם האקדמי בישראל מושפע מתרבות המערב, שואף להיות חלק ממנה ואף לתרום לה את חלקו. אם תנסו (ואם תצליחו) לכתוב או לפרסם מאמרים בעברית או בערבית לא תוכלו להישאר באקדמיה. אנגלית היא השפה והיא מקום הידע התרבותי. סגירות תרבותית זו מנתקת אותנו ממקורות ידע שונים ואחרים והופכת אותנו לשלוחה קטנה של עולם הידע האמריקאי. האם אנחנו יכולות להציע חיבור של כאן ועכשו – לתרבויות מקומיות, לחברות פלשתיניות, לשפה אחרת או לעולם ידע אחר?

סולידריות. אחוות נשים היתה מושג מפתח בחשיבה הפמיניסטית. היכולת להזדהות כקבוצה ולזהות את המאבקים המשותפים לנו כנשים היתה הבסיס שעליו קמו 'לימודי נשים'. אבל אחווה וסולידריות אינן מובנות מאליהן, והן גם לא תמיד אפשריות. האקדמיה כמקום עבודה איננה מקום תומך. למי שהצליחו לשרוד בשולי האקדמיה כמרצות-מן-החוץ/עמיתות-הוראה אין שום ציפיה לסולידריות. ביום שלא ירצו/יצטרכו אותנו, שום מידה של פמיניזם לא תועיל. התחרות על מספר מקומות מצומצם היא אכזרית. גם נשים שיש להן קביעות, ואולי אף כוח בתוך האקדמיה – אינן כל-יכולות. גם הן נתונות במסגרת של אילוצים, מאבקי כוחות, והתנגדות ל'לימודי נשים'.

רדיקאליות. האם אפשר להיות חלק מהממסד האקדמי, ובאותה עת גם נגדו? ללמד בתוך הממסד האקדמי דורש ומחייב מידה של שיתוף פעולה עם הממסד. רדיקליות חתרנית באיזורים אקדמיים מסוימים אפשרית תמיד, אבל לא בהכרח קיימת. המאבק של התכניות ל'לימודי נשים' לקבל את חלקן בעוגת המשאבים האקדמית והצורך של כל אחת ואחת לדאוג לקריירה שלה בתוך האקדמיה, אינם מאפשרים מרווח של התנגדות. רדיקליות מחייבת יכולת להשתנות, וזה לא קל – ואף לא אפשרי – לשום ממסד, וגם לא לכולנו.

*ראו שני מאמרים שכתבתי בנושא:

חנה ספרן (2011). "פמיניזמ[ים], נשים ומגדר במרחב האקדמי", המשפט טז(2-1), עמ' 321- 342

חנה ספרן (2009). "בין אקדמיה לקהילה פמיניסטית: לימודי נשים בישראל", בתוך: יזהר אופלטקה, ורחל הרץ-לזרוביץ. מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה בישראל (עמ' 188-169). חיפה: פרדס הוצאה לאור.