האמנם שחור לבן אפור – אקדמיה ללא שטח

פרופ' יפה ברלוביץ

ביום שלישי ה-16 באוקטובר יתקיים באוניברסיטת תל אביב, יום עיון בשם שחור לבן אפור, יחסים בינאישיים באקדמיה, ושעניינו הטרדה מינית באקדמיה. אני מברכת על כנס זה ועל דיוניו, שיותר מאשר בא לתת תשובות, בא לשאול שאלות, ולהניח  אותן בצורה גלוייה וללא משוא פנים על שולחן הדיונים. והשאלה המובילה היא כמובן: כיצד לסלק ממערכת החיים האקדמיים, וממילא ממערכת היחסים שבין מרצה וסטודנט/ית, אותו כֶשֶל מביש, שבמשך שנים, האוניברסיטאות והמכללות, התכחשו לתופעתו ולקיומו, דהיינו: ניצול מרות של סמכות אקדמית   לגבי סטודנט/ת, כאשר זה או זו  – באו ללמוד ולקדם את עצמם באמצעות מרצים אלה, והנה הם מותנים על ידם למצבי תלות והכפפה של סיפוק צרכיהם.

התנהגות מבישה זו, לא רק פוגעת בשמם הטוב של המוסדות האקדמיים אלא סוחפת אותם לתפקיד שאינו ממהותם ומעיסוקם, דהיינו – לשמש גוף שופט של בירור וחקירה, בין סטודנט/ית תובע/ת-נפגע/ת לבין מרצה נתבע-תוקף, ואף לקבוע פסיקה בנידון. למותר לציין כי עיסוק זה של בירור וחקירה הוא מן הקשים והמורכבים, כיוון שהאימות הוא – עדות מול עדות – ללא ראיות של גורמים נוספים, ולא עוד אלא שהנפגע/ת –  במעמד נחות מלכתחילה.

כיצד ניתן לחרוץ משפט בסיטואציה מורכבת זו, ובעיקר לאור העובדה שכל מוסד אקדמי (אוניברסיטה או מכללה), מבקש למנוע את יציאתם של מקרים עבריינים אלה החוצה – אל ערכאות החוק של משטרה ובית משפט, ומנסה בכל דרך למצוא להם פתרון במסגרת הפנים-מוסדית. ואכן לא בכדי מעלה פרופ' לב-ויזל, שהיא נציבת התלונות להטרדה מינית באוניברסיטת חיפה, את דיונה תחת הכותרת דילמות וקונפליקטים בתפקיד הנציבה; כותרת  שמורָה עד כמה תפקיד זה הינו שדה מוקשים של דילמות וקונפליקטים, ועד כמה נדרשת הנציבה  לזהירות, רגישות, והליכה על חבל דק, כפי שמכנה תפקיד זה – ד"ר דפנה הקר.

זאת ועוד. אני מעיינת בתכנית הכנס, ואיזו אי נוחות מלווה אותי. נראה לי שהכל נדון כאן בצורה אנאליטית-סטרילית של חדר ניתוח. הכל דנים ומסבירים את בעיותיו הסבוכות של המטופל/ת, שעניינו לפי ד"ר אפי זיו – "פסיכולוגיה של דיכוי" ו"טראומה קשה", ואילו לקולו/ה של המטופל/ת – אין בָמָה. ואני שואלת את עצמי: למה למושאי הדיון אין נותנים את רשות הדיבור. הלא השיח אינו תיאורטי, אלא דין ודברים מובהק של הקשר האינטראקטיבי שבין אקדמיה ושטח. אם כן מדוע רק האקדמיה מביעה את דעתה בנידון, ואילו קולו של השטח מודחק ומושתק? איפה עמדותיהם והצעותיהם של כל הנוגעים בדבר – משני עברי המתרס, וכמובן, איפה הם נציגיהם/ן של ארגוני הסטודנטים/ות שהוקמו במטרה לחשוף ולהתריע? האם פנו אליהם? כך או כך אסיים ואומר: אין ספק שזה יהיה יום עיון חשוב ופורה בדיוניו, אבל אין ספק שגם הקולות הנעדרים ירעימו בשתיקתם – מן השטח.