ספרים ופרסומים

מיכל פיטובסקי | כיצד אלימות בבתי ספר מעצבת התנהגות מגדרית?

הרומן אספלט איננו רומן אוטוביוגרפי, אך ביססתי חלקים רבים ממנו על חוויות שלי מימי בית הספר, ובפרט בכל הקשור באלימות שאני הייתי קורבן לה בשנות לימודי.

באפריל האחרון יצא לאור רומן הביכורים שלי אספלט, ששם במרכזו חוויות אלימות בבית ספר המופנות כלפי נערות. הספר מספר את סיפורה של עפרי, ילדה בת אחת עשרה שסופגת מכות מבני כיתתה, בעיטות, חניקות, יריקות והיא אפילו נזרקת על ידיהם מאוטובוס נוסע. במקביל הוא מספר את סיפורה של מורן, נערה בת חמש עשרה, המתקשה לשאת את האווירה התוקפנית בכיתתה, ומוצאת נחמה באהבה ראשונה לבחור שמסתבר כלא פחות תוקפני, אם כי באופן ערמומי ותחת הסכמה.

הרומן אספלט איננו רומן אוטוביוגרפי, אך ביססתי חלקים רבים ממנו על חוויות שלי מימי בית הספר, ובפרט בכל הקשור באלימות שאני הייתי קורבן לה בשנות לימודי. כתלמידת בית ספר היסודי, הייתי קורבן לאלימות פיסית מצד הבנים. לא הייתי היחידה בכיתה שחטפה מכות, בוודאי לא ילדה דחוייה או מסומנת, מרבית הילדים בכיתה שלי ביסודי היו מעורבים במקרי אלימות. אם כך, האלימות שאני חוויתי הייתה נורמטיבית בסביבתי. נכון שלא כל בני גילי סבלו ממנה במידה זהה, אך מאז פרסום הרומן, קיבלתי עשרות מכתבים ופניות מאנשים, בגילאים שונים וממקומות שונים בארץ, שחוו דברים דומים ואף גרועים יותר. מכאן חשוב לי להדגיש שהסיפור שלי, יותר משהוא שלי, הוא סיפור של מסה גדולה של אנשים שימי בית הספר עבורם היו סיוט נורא להיזכר בו.

שיגרת היום יום בבית הספר מורכבת מעשרות אם לא מאות מקרים קטנים של כאפות בעורף, צ'אפחות, קללות, דחיפות, בעיטות, כל אלה נעשים בצחוק. הילדים לא תופסים אותם בתור אקט תוקפני. ילד יחשוב שהמבט העוין שהוא קיבל מהאויב שלו הוא הרבה יותר תוקפני מהבעיטה שהוא קיבל מחבר שלו. העיוורון לתוקפנות הוא עמוק, ולכן כשתשאל ילד אם ישנה אלימות בבית הספר, הוא וודאי יענה שלא, כיוון שכל אותם דברים קטנים, שהם אינם אלא סימנים מטרימים למקרים חמורים יותר, לא נתפסים בעיני הילדים כ'אלימות'.

המורים לא תמיד מוצאים לנכון להתערב בהתנהגויות אלו משלל סיבות: הם לא רוצים לאבד את כבודם בעיני הילדים, הם לא רוצים שהתוקפנות תופנה כלפיהם, או שלא חושבים שהתערבותם תשנה משהו. אולם ישנה סיבה חריפה מזאת, סיבה שגבולותיה הם מחוץ למערכת החינוך והיא משפיעה על תפיסת העולם של כל מי שעבר דרכה וכל מי שבא איתה במגע עקיף; מבוגרים לא מתערבים במחוות האלימות השגרתיות של בני נוער כי הן נראות להם נורמאליות.

הדבר הזה נכון במיוחד לגבי בנים. בכל מקרי האלימות שתיארתי כרגע, כפי שאני חוויתי אותם, היו הבנים היוזמים והמבצעים. האלימות שלהם כֻוונה כלפי בנים אחרים וזלגה לא פעם כלפי הבנות שבסביבתם. נהוג לא לרסן בנים, אפילו מגיל צעיר, ועולמם מחמיר ומתקשח כמעט באין מפריע, אלא אם נגדע בטרגדיה או מקרה חמור ביותר. מצופה מהבנים לא לעשות עניין מכל קללה או כאפה, כדי שיוכלו אחר כך להיות קשוחים בצבא, או כדי שיהיו קשוחים כגברים באופן כללי. בנות יכולות בהקשר הזה להתקשח מולם, ללמוד להחזיר ולא להיות 'פאסיביות', או להיות חסרות ישע. באותה מידה, סובלים הבנים מול תוקפנותם של הבנים האחרים, ומהם מצופה ביתר שאת להלחם בחזרה. למעשה, כל הילדים חסרי ישע מול האפשרות להפוך לקורבן, וזהו הדלק שמניע את האלימות ונותן תחושת ערך לאלו שמבצעים אותה.

הנורמאליות שמייחסים לאלימות של הבנים שעונה על תפיסה עמוקת שורשים הרואה באלימות את דרכו של העולם. ילדים צריכים ללמוד את העולם, וחברתם הבית-ספרית היא מיקרוקוסמוס שלו. זוהי תפיסת עולם דיסטופית, הרואה באלימות כוח שלא ניתן לרסן אותו או לפקפק בו, עולם שבו בעצם יש רק ברירה אחת. הברירה הזו מתגלמת היטב בציפייה מבנות לא להיות 'פאסיביות' ולהחזיר, המנסחת אי השתתפות באלימות כאי-השתתפות בעולם עצמו. היכן מוצאים את עצמם אותם ילדים שלא רוצים או מסוגלים להחזיר- בנות לעיתים קרובות או בנים שמתוקף חולשתם נדחסים לקטגוריות 'נשיות'? הם מוצאים את עצמם מחוץ לנורמה, ולא מעט פעמים, המערכת מגנה אותם על כך. אותה מערכת ששמה על דגלה את הרצון להלחם באלימות, היא גם זו שרואה בה דרך טבע, ומכוננת את הבנים להיות בדיוק מה שנדמה לה שהם. עד שהתפיסה הזו תשתנה, ומופעי התוקפנות שבה יתפרשו כמות שהם, לא נוכל לצפות מהחברה המתהווה בבתי הספר להיות שוויונית כלפי כל החברים בה.

מיכל פיטובסקי, בת 28, פרסמה השנה את רומן הביכורים שלה אספלט (הוצאת כתר). היא בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית ותולדות האמנות. מתגוררת בתל אביב ועובדת בחנות "תולעת ספרים".

5 תגובות

  • אחד הספרים הכי מטלטלים וחשובים שקראתי בשנים האחרונות. ראוי שילמדו ממנו בסמינרי המורים.

  • קראתי ראיון עם מיכל בעיצומה של התמודדות סוערת עם מקרה של אלימות קשה נגד בני בכתה ב' הוא שמע אותי מדברת על הספר ובלע בצמא כל מילה, כפסיכולוגית כואב לי לראות את הניצול הזול של הפסיכולוגיה באופן שמאפשר למורותים ולמנהלותים להימנע מהתמודדות אפקטיבית עם אלימות, הבנת הילד התוקף, קשייו ובעיותיו, התיימרות להיות המטפלים שלו במקום להבין שתפקיד המבוגר/ת האחראי/ת הוא קודם כל לדאוג למוגנות ולהציב גבולות=בטחון ורק אז אפשר להתייחס לכל שאר הצרכים, ספר חזק ומכאיב