זה היה בכנס הבינלאומי של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בישראל, שהתקיים באוניברסיטת תל אביב (2007), ואמור היה לעסוק בנושא השואה כפרדיגמה לטראומה נפשית במאה ה-20.
נוכחתי במירב ההרצאות, אך לתדהמתי הרבה נוכחתי כיצד לאורך כל הכנס ובדיוניו הרבים לא צויינו נשים – לא ברמת ההגות ולא ברמת הטיפול. בשלב מסויים אף ביקשתי את רשות הדיבור ולהלן שאלותי:
מדוע בתכנית-הכנס (וגם בכל ההרצאות), מדברים בלשון גברית ובהכללות אוניברסאליות אודות טראומה, קורבנות, ניצולים וטיפולם הנפשי, ואילו אף לא מילה על מין הקורבן (גבר או אישה), וללא כל התייחסות למיגדור הקורבן ודרך הטיפול בו. הדגשתי שאינני פסיכואנליטיקאית וגם לא פסיכולוגית, אלא סוציולוגית בהכשרתי. את הדוקטוראט שלי עשיתי כאן, באוניברסיטת תל אביב בנושא "אלטרואיזם כתופעה סוציולוגית", ובחרתי בנושא זה, אולי כאנטיתזה לחוויית "הרועה" שחוויתי בילדותי בשואה, וכן מתוך רצון להבין את המניעים והשיקולים המוסריים של בני אדם – נשים וגברים – שהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להציל יהודים, ללא קשר לאמונתם הדתית, השתייכותם הלאומית, ובניגוד לנורמות המקובלות דאז.
כמו כן הוספתי שספרות המחקר ניכרת בחוסר חומרים אודות הבדלים בין נשים וגברים בשואה, כיוון שרוב הכותבים הם גברים. ואכן המחקר על מגדר ושואה הוא בראשית דרכו (החל פועל רק בשלושים השנים האחרונות), ובכל השנים האלה מגלה הטייה מגדרית ברורה בהיסטוריוגרפיה של השואה. האם יש לייחס זאת לעובדה כי נשים בשואה חוו חוויות שגברים לא חוו, כמו אונס, עיקור, רצח תינוקות, שימוש במין כדי לשרוד, ועוד? כך או כך, בכל הנושאים הללו המחקר הוא דל, והשאלה היא: למה.
כאן העליתי מספר עדויות ראשוניות ומחקרים:
רות בונדי, אסירת טרזינשטט בספרה שורשים עקורים (1999), מסבירה כי למרות שציקלון B "לא הבחין" בין נשים וגברים במותם, הבחין ביניהם בחייהן.
אווה פוגלמן חוקרת השואה מצאה כי הנשים היו דווקא הראשונות שנרתמו להצלה, אלא שהתייחסו אליהן באופן סטריאוטיפי, ולא כאל בעלות יכולות להנהיג. ראו ספרה Eva Fogelman, Conscience and Courage: The Rescuer of Jews During the Holocaust, 1994
מרים רינגלהיים במחקרה ("The Split Between Gender and the Holocaust"), מצאה שעד שנות ה-80 של המאה העשרים, איש לא דן בקשר שבין מגדר והישרדות, ולא נחקרו נושאים כמו: מחנות הנשים בין מחנות הריכוז, היחסים בין נשים לילדים, אסירות פוליטיות ונשים ששרדו באמצעות השימוש במין.
כך נוצר הפער בין זכרון השואה לבין האישה, ובזיכרונם של העדים התקבע הניתוק בהקשר שבין השמדה ומגדר. יתרה מזו: מקובל היה לחשוב שמין הקורבן לא היה רלוונטי במדיניות ההשמדה של הנאצים ועוזריהם, וזיכרונותיהן של נשים נחשבו לעניינן הפרטי, כלומר: זיכרון שמחוץ לתחום הקולקטיבי וה"נכון" של השואה. לכן כל דיבור על נשים נתפס כמחלל את זיכרון המתים והחיים, וכממעיט או כמכחיש את ערך השואה עצמה.
רינגלהיים קובעת כי הנשים כיחידות וכקבוצות היו קורבנות בכל מובן המילה, ללמדנו שאם שרדו כיהודיות וכנשים – לא היה זה, על הרוב, בזכות הגברים שלהן, שהיו חסרי אונים כמוהן, אלא בתושייתן שלהן. שהרי התברר כי בתאי הגזים ובפני כיתות הירי היו כל היהודים שווים, אך דרכן של הנשים אל תחנת חייהן הסופית הייתה שונה. דוגמה לכך הוא סיפורו של הפסיכולוג הנודע ברונו בטלהיים, שמחד ביקר קשות את היהודים על כך שלא פעלו כגברים, ומאידך מעלה על נס את התנהגותה של רקדנית יהודייה שפעלה כ"אדם" (לא כאישה), ואף מציינה כמודל ומופת לכל "בן אנוש" באשר הוא. המקרה היה כך: רקדנית צעירה זו הוטרדה על ידי חיילי הס"ס, ונאלצה לרקוד עירומה לפניהם, קודם שהובלה לתאי הגזים. למעשה זוהי סצנת אונס קלאסית, אלא שבטלהיים אינו מתייחס כלל לגורם הנשי שבה, ומציין שוב ושוב שהיא "מתה כאדם". כלומר, לפי בטלהיים עלינו להתנער מן העובדה שהיא הייתה אישה, ולפיכך הוא גם אינו מעיר מאומה לגבי השפלתה כאישה. שנית, בטלהיים מתאר ומציג אותה כ"אישיות יהודית" ומתעלם מעצם היותה "אישה יהודייה". במילים אחרות, גם פסיכולוג מעמיק ורגיש כמו בטלהיים אינו מוצא לנכון לשלב בעיוניו ובהסבריו את ההבט המגדרי. דהיינו: לדון במקרי הנשים בהם טיפל, מנקודת אבחנה של שואה ומגדר. והוא כאמור אינו היחיד.
זאת ועוד. גם במחקר המקיף ביותר בקרב הקהילה של הפסיכולוגים החברתיים בעשורים האחרונים של המאה העשרים – מחקרם של בני הזוג פרל וסמואל אולינר – נעלם כליל הדיוקן הנשי. בספרם המשותף (The Altruistic Personality: Rescuers of Jews in Nazi Europe, 1988) עסקו השניים בתופעתה של האישיות האלטרואיסטית בקרב מציליהם של יהודים, כשהם אוספים ומבססים את רוב הנתונים על מחקרים אותם קיבלו ממדור חסידי אומות עולם של "יד ושם", ולא על ראיונות בשטח (עם ניצולים).
במגמה לקבוע מהי "אישיות אלטרואיסטית" הם אמנם אספו נתונים לגבי פרמטרים רבים (כמו גיל; השכלה; השכלת אם ואב; מוצא המשפחה ומצבם הסוציו-אקונומי של המצילים לפני המלחמה ובזמן המלחמה; מספר הילדים; קרבה בין בני המשפחה; גודל היישוב שבו חיו; אמונתם הדתית; השתייכותם הפוליטית; המידע שהיה להם לגבי כוונותיהם של הנאצים ועמדותיהם כלפי היהודים; עמדות של אחריות חברתית; רגשות אמפתיה כלפי היהודים; האם היו חבריהם של יהודים או שעבדו עם יהודים; עמדת המצילים כלפי ערכים – כצדק, אתנוצנטריזם, פטריוטיזם; וכן – תרומתם לקהילה אחרי המלחמה) – אבל בכל אלה אין כל איזכור של מגדר, דהיינו: מי היה המציל – גבר או אישה.
אני שבה ומדגישה עניין זה, כיוון שבמחקרי אודות נשים חסידוֹת אומות העולם, מצאתי כי רוב מקבלי התואר "חסיד אומות העולם" היו דווקא נשים ("חסידת אומות העולם"); כלומר, הנשים הן שמהוות כשני שליש (בקירוב), מבין כל המקבלים. כמו כן מצאתי שהנשים הן שנטלו על עצמן תפקידים של מנהיגוּת (שלא ידעו קודם לכן) – תפקידים שדרשו יוזמה, תחכום, עורמה ורציונאליות, תוך סיכון חייהן וחיי משפחתן. למותר לציין כי בתפקידיהן אלה יש משום שינויים מרחיקי לכת מתפקידיהן המסורתיים של האישה, כפי שהיו מקובלים לפני המלחמה.
כאמור, תהיתי לגבי הנושאים שהובאו בכנס ואשר התפתחו לשיח נרחב בטראומות השואה, אך בו בעת הודרה ממנו הטראומה הנשית. לאור כל זאת, סיכמתי את שאלותי בזו הלשון:
1. האם זה מקרי שכנס שעוסק בשואה כפרדיגמה של טראומות נפשיות במאה ה-20 – מתעלם ממגדר?
2. האם אפשר להתעלם ממחקרים שהצטברו על טראומות נשים בשואה?
3. האם ניתן להתעלם מן החוויה האנושית הייחודית של נשים בשואה?
4. אם חוויה טראומטית רלבנטית לבניית פרדיגמה, האם אפשר לבנות פרדיגמה מבלי להתייחס למין הקורבן הסובל מטראומה נפשית?
5. אם יש ייחודיות בחוויה אנושית זו, הכיצד שמגדר הקורבן לא הוכנס כמרכיב מרכזי לתוך הפרדיגמה, ואולי יש צורך לשנות את הפרדיגמה? ואולי כתוצאה מכך גם את דרכי הטיפול בטראומות נפשיות, ככל שמדובר בנשים?
בסיום הכנס, אחת ממארגנות הכנס ציינה את הערתי, והציעה לקחת אותה בחשבון בכנסים הבאים.
ד"ר שרה שלו, סוציולוגית. בעבודת הדוקטור שלה (אוניברסיטת תל אביב), עסקה בנושא האלטרואיזם בחברה. לימדה ועבדה במחקר באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. ספרה: השיח האלטרואיסטי: מוסר, נשים, פוליטיקה (2003).