ספרים ופרסומים

רוני מנט | "אל תיקחו לנו את התמימות!"

כאשר מישהו מנסה לערער לנו על הסדר החברתי הזה, אנו מגיבים בזלזול ובפחד ואנחנו זועקים "אל תיקחו לנו את התמימות, זה סיפור נפלא!" , כאילו הסדר המגדרי הוא קיומי עבורנו ואין לגעת בו, אין להרוס "סיפור נפלא", כי המחיר בלהרוס סיפור, לא שווה את מיגור אי השוויון בחברה.

כולנו שמענו כמה וכמה פעמים, עד כמה האגדות של דיסני שוביניסטיות ומלמדות את הדור הצעיר חלוקה מגדרית מובהקת, אך עד כמה השכלנו לחשוב ולנתח גם את ספרי הילדים, שירי הילדים, ספרי הלימוד והקלטות החינוכיות? במידה ולא השכלנו לעשות זאת, אולי הגיע הזמן שנתחיל.

בכל פעם שאנו מתבקשים ומתבקשות לציין ספרים, שירים ואגדות שגדלנו עליהם, אנו פחות או יותר מציינים את אותם השמות: "סינדרלה", "שלגיה", "ילד בא מאהבה" (מסתבר שרק ילד- זכר, בא מאהבה), "היפיפייה הנרדמת", "הילדה הכי יפה בגן", "הבובה זהבה", "לאבא שלי יש סולם" ועוד ועוד. ככל שאנו גדלים, אלה מאיתנו שרוצים להתוודע לאמת (לא כולנו רוצים, האמת לא קלה אף פעם), מגלים עד כמה המסרים שהועברו לנו על ידי סיפורים אלו, חינכו אותנו לחשוב כי בנים שונים מבנות ושלבנים יש תפקידים מסוימים, לבנות יש תפקידים מסוימים ואין אפשרות שמין אחד יעשה תפקיד של מין אחר. למדנו, כי זה לא הגיוני ששלגיה תנשק את הנסיך ותציל אותו, אין אפשרות שכיפה אדומה תהרוג את הזאב ותציל את הצייד ושאם דני גיבור רוצה להיות גיבור- אסור לו לבכות. כאשר מישהו מנסה לערער לנו על הסדר החברתי הזה, אנו מגיבים בזלזול ובפחד ואנחנו זועקים "אל תיקחו לנו את התמימות, זה סיפור נפלא!" , כאילו הסדר המגדרי הוא קיומי עבורנו ואין לגעת בו, אין להרוס "סיפור נפלא", כי המחיר בלהרוס סיפור, לא שווה את מיגור אי השוויון בחברה. השאלה הראויה להישאל היא: האם ישנו צורך בתיקון רק בתפקידים החברתיים שאנחנו מייחסים לכל מין? או האם מיהרנו מידי בתהליך השינוי ושכחנו שאנחנו כנראה עדיין לא התגברנו  על המחשבה כי ישנם גם הבדלים מנטאליים ופיזיולוגיים בין נשים וגברים.

בחודשים האחרונים, עסקתי הרבה בניתוח שירים, סיפורים ואגדות ילדים עבור מרכז הלמידה שהכנתי ביחד עם חברתי להתנסות המעשית בחינוך המיוחד בנושא מגדר ואי שוויון בין המינים. חשוב לציין, כי לא היה קשה למצוא את אי השוויון, רק הייתי צריכה להושיט את ידי לאחד מספרי הספרייה ואי השוויון הגיח באופן שאפילו לא היה סמוי במיוחד. בימים האחרונים, זכיתי לדפדף בספר "אנו וגופנו" של הוצאת "כתר", ספר שרובנו, אם לא כולנו, גדלנו עליו ולמדנו ממנו על ההבדלים הפיזיולוגיים בין בנים לבנות. המסרים שמצאתי שם, גרמו לי להבין עד כמה הסדר המגדרי, רחוק מלהיות חברתי בלבד, אלא גם מלמד את הדור הצעיר כי ישנם הבדלים פיזיולוגיים ומנטאליים מובהקים בין בנים לבנות. האמת היא, שתמיד ידעתי שהעניין שלי בלימודי ביולוגיה שלא היה גדול מיוחד יגרום לחוסר ידע בתחומים מסוימים, אך לא ידעתי עד כמה אני לא יודעת. הידעתם/ן שלבנות אין שרירים, לבנים אין לב, בנות לא יכולות לשמוע והדבר שהפתיע אותי יותר מכל הוא: שלבנות בעצם אין מוח, אלא רק לבנים?

ב-2002 פרט זה הובא לידיעתה של שרת החינוך דאז, לימור לבנת, שהחליטה, בגלל או בזכות, ספר זה, להקים את היחידה לשוויון בין המינים במערכת החינוך, לא בגלל שהספר כל כך זעזע, אלא בגלל שמשרד החינוך השכיל סוף סוף להבין כי ישנו חוסר מודעות עצום למסרים הבלתי מוסריים, בלתי ערכיים ובלתי שוויוניים המוטמעים בדור הצעיר, מבלי שאנו שמים לב לכך ויש לעצור את זה.

המסר שברצוני להעביר, הוא שאין להסתכל על דף זה בספר ולהגיב ב"אוי נו שתפסיק לחפש ולהרוס לנו את התמימות שבסיפורי הילדים", יש לקחת החלטה שאנו חותרים לעבר חברה שוויונית יותר בעתיד ולכן עלינו להיות ביקורתיים כלפי כל טקסט, כל ספר, כל אגדה וכל שיר ולוודא כי הם מעבירים לילדים ולילדות מסרים נכונים, מציאותיים ושוויוניים, משום שאי השוויון נמצא בדברים הקטנים, שאם מפנימים אותם, הם הופכים לדברים הגדולים שאנו רואים היום- הדרת נשים באוטובוסים, בתנועות נוער, בטקסים ממלכתיים ובכלל מהחברה.

מי יודע, אולי מסתובבים להם עוד בעולם ילדים וילדות, נשים וגברים, שקראו בילדותם את "אנו וגופנו" ועדיין בטוחים שלנשים- אין מוח, אך בכוחו ובכוחה של כל אחת ואחד מאיתנו לשנות זאת, אם רק נראה ולא נביט, אם רק נקשיב ולא נשמע ואם רק נפסיק לדבר ונתחיל לעשות ולהאמין בשינוי.

רוני מנט, סטודנטית שנה ב' במסלול לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים

תגובה אחת