ספרים ופרסומים

המהפכה לא תהיה מנומסת: הסוגיה של נחמדות לעומת טוּב

מהות הצדק החברתי היא חיסול שיטתי של שוליות ופריווילגיה. הרצון לחיות בעולם צודק יותר, שוויוני יותר, הוא פשוט לא שווה ערך לרצון לחיות בעולם "נחמד" יותר.

פורסם במקור ע"י Rachael בבלוג Social Justice League, ותורגם ע"י ציפי ערן, מפרסמת הבלוג Femina Invicta.

הקדמה/הערות מהמתרגמת:

  1. המאמר הזה נכתב במקור בבלוג שמטרתו אקטיביזם חברתי ופוליטי. הוא אינו מאמר אקדמי, למרות שהוא נעזר גם במונחים אקדמיים. הוא מייצג השקפה ותפיסת-עולם ששייכות קודם כל לכותבת. ומכיוון שהאישי הוא פוליטי, וכן גם המאמר, הכותבת משתמשת לעתים בשפה שיכולה להיחשב "גסה". זו השפה האישית שלה, המייצגת את הזעם האישי/פוליטי שלה, ובעולם הבלוגים זוהי בחירה רווחת ומקובלת.
  2. תחילת הרשומה הייתה פחות ברורה מעיקרה, ולכן קוצרה. תכליתה: הכותבת נקלעה לקונפליקט בעולם הבלוגים האקטיביסטים על רקע ניסיון להגדיר רשימת 'קללות לא דכאניות'. עלתה התנגדות רבה לניסיון הזה, והיא כותבת: "מספר אנשים כתבו שהניסיון למצוא אופן לא-דכאני להעליב אנשים אחרים 'מפספס את המטרה' של צדק חברתי. אנשים אלו חושבים, כך התרשמתי, שחלק אינטגראלי מצדק חברתי הוא נחמדות. אך האנשים האלה טועים."

****************************************************************************

מהות הצדק החברתי היא חיסול שיטתי של שוליות ופריווילגיה. הרצון לחיות בעולם צודק יותר, שוויוני יותר, הוא פשוט לא שווה ערך לרצון לחיות בעולם "נחמד" יותר. אני לא טוענת שנחמדות זה דבר רע או שאין עלינו להיות נחמדים כלפי אחרים אם ברצוננו להיות! אני גם לא עושה הקבלה בין נחמדות לבין שיתוף פעולה עם אחרות. זה מה שאני אומרת: מיזוג הרעיונות של התנהלות אתית או התנהלות צודקת (טוּב) והתנהלות מנומסת (נחמדות) היא בעייתית, בלשון המעטה.

הרבה חרא דכאני קורה במסווה הנחמדות. כל יום, אנשים נחמדים, אכפתיים, חברותיים מנסים לשלול מאיתנו את האוטונומיה על גופינו (נשים, קווירים/ות, טרנסיות/ים, שמנים/ות, אנשות שלא תואמות/ים בינאריות מגדרית, אנשים לא-לבנים… כל מי שתרצו, הם פשוט לא סבורים שאנו יודעות מה טוב לנו!). אנשים כאלו בכל זאת יחזיקו לך את הדלת בכניסה לבנין. אויבנו הם לא רק אלו שמניפים שלטים עליהם כתוב "אלוהים צוחק כשהומו מת", הם גם האנשים הנחמדים שפשוט מרגישים שנישואים הם עניין בין גבר ואישה, נא לא להיעלב, זו פשוט הדעה שלהם! פעם כתבו לנו תגובה מאוד נחמדה כאן באתר שהחלטנו שאין באפשרותנו לפרסם, כי תכנה היה "אבל איך אפשר לכבד נשים כשהן מתלבשות כמו – מצטער להגיד את זה, סלחו לי על הגסות – שרמוטות?" זו מיזוגיניה נתעבת ומבחילה, ושום ציפוי סוכרי ומנומס אינו יכול להכשיר את האמירה הזו. באופן דומה, רוב האנשים שמנהלים קליניקות להמרת הומוסקסואליות הם אנשים מאוד נחמדים ומנומסים. הם פשוט רוצים להציל אתכם! זה פשוט ברור שנחמדות שווה לתחת.

ובנימה רצינית אף יותר, אנשים נחמדים גם עושים דברים איומים ברמה אינדיווידואלית. בספרו לפחד ולהישאר בחיים, גאווין דה בקר אומר במפורש שאנשים שמתכוונים לפגוע באחרים לעיתים קרובות מפגינים נחמדות כלפיהם כדי לגרום להם להרגיש בטוחים ולהוריד מגננות. הטריק הזה עובד רק מכיוון שלימדו אותנו שנחמדות מעידה על טוב-לב. ויתרה מכן, טוען דה בקר, נשים עוברות התניה חברתית להרגיש אסירות-תודה כלפי גברים ש"נחמדים" אליהן, דבר המנוצל לרעה על ידי מתעללים. אם אין זה נהיר לכם לחלוטין, אני מציעה לכם לקרוא את הספר – הוא מדבר הרבה על איך החיברות של נשים ושל גברים מקל על גברים להתעלל בנשים.

עוד כמה מעשים נחמדים ומנומסים שמנציחים את הקיריארכיה נצטרך לספוג לפני שנפסיק לתת לאנשים קרדיט על הנחמדות שלהם? האם הנחמדות הופכת את המעשים למקובלים? התשובה היא לא.

סוגיה חשובה עוד יותר היא שאם אנשים חושבים שצדק חברתי זה עניין של נחמדות, זה אומר שהם באופן מהותי אינם מבינים את פירוש המושג פריווילגיה. פריווילגיה זה לא לחיות בעולם בו אנשים נחמדים אליך ואף פעם לא מעליבים אותך. זה אומר שאתה חי בעולם בו אתה, ואנשים כמוך, מקבלים באופן שיטתי יתרונות על אנשים אחרים. להיות מודחק לשוליים (מוחלש) לא אומר שאנשים תמיד מגעילים אליך, זה אומר שאתה חי בעולם בו היבטים רבים של המערכות התרבותיות, חברתיות, וכלכליות מוטות נגד אנשים כמוך. יש אנשים בעלי פריווילגיות רבות שחוו דברים איומים בחייהם, אבל זה לא מוחק את הפריווילגיה שלהם. כי פריווילגיה היא עניין של קבוצות אשר מקבלות זכויות והזדמנויות כתוצאה ממערכת חוקית ו/או נורמות חברתיות. דרך אגב, זו הסיבה שאתה יכול להיות בעל פריווילגיות מסוימות, ולהיות נטול פריווילגיות אחרות, וזה לא הגיוני לנסות "לחשב את סך כל הפריווילגיות" שלך לתוצאה מספרית ולהשוותה לסך הפריווילגיות של מישהו אחר.

והאדם הראשון שישאל אותי "אבל למה אם כן תכניות טלוויזיה הן סוגיית צדק חברתי?", ייערף ראשו כדוגמה לאחרים. נרטיבים תרבותיים הם חלק ממה שבונה ומתחזק תפקידים חברתיים, ואלו הם שקובעים מהם ההזדמנויות שיש לאדם – ומהן הזכויות שלו בפועל (לעומת מה שניתן לו על פי חוק). אם אינכם מאמינים לי ולא רוצים לקבל את הרעיון הזה, לכו לגגל את המונח "stereotype threat" (איום סטריאוטיפי). אתם תקראו את Thinking, Fast and Slow של דניאל כהנמן, תצפו בנאום הזה של אסתר דופלו על נשים והתפתחות (בו היא מדברת על סטריאוטיפים ותוצאותיהם), ואז יש לכם רשות לחזור לבלוג הזה.

מיזוג המונחים (או הרעיונות) של טוב ונחמדות גם יוצר פתח למנגנוני שליטה סמויים על אוכלוסיות מוחלשות. הרי מה שנחשב "נחמד" זה בדרך כלל תלוי תרבות ואפילו מעמד חברתי, ולכן ה"נימוסים" שנחשבים הם אלה שמוגדרים ע"י המעמד והקבוצה האתנית השולטים. לדוגמה, הארגומנט שנקרא "טיעון הנימה", טקטיקת חבלה בדיאלוג האהובה על גזענים רבים, הוא באופן ברור דרישה שהמדוכא ינהג במדכא ב"נחמדות" כל הזמן – בזמן שזהו המדכא שמגדיר מלכתחילה מה זה בכלל נחמדות. הדבר הזה עובד מכיוון שהחשיבות של נחמדות בתרבות שלנו (המערבית) מייצרת כלי מועיל – לשלוט באנשים ולעשות לכעס שלהם דה-לגיטימציה. דוגמה מובהקת לכך היא הסטריאוטיפ של הנחשקות של האישה הכנועה והפאסיבית, המונפת בפניהן של נשים אם אנו מעיזות לחרוג מהתנהגות "נאותה". כמה יותר קל להחזיק בכוח חברתי/תרבותי כאשר אתה יכול לייצר את הכלל שכל מי שרוצה לבקש סוף לדיכוי שלו צריך לבקש יפה, ואף פעם לא לגלות כעס, או כל אמוציה אחרת, כאשר בו בזמן הוא עובר דיכוי שיטתי? (התשובה: הרבה יותר קל).

ובנוסף, אני חושבת שהבלבול בין רוע לב לדיכוי הוא הסיבה שגזענים מרשים לעצמם להרגיש שלקרוא למישהו "גזען" זה גרוע באותה מידה כמו לקרוא למישהו "קוקסינל" או לשלול מהם זכויות. פעם, חשבתי שהם בכוונה מפגינים אטימות, אבל עכשיו אני מבינה מה קורה. לדוגמה, רוב הגזענים סבורים שלקרוא למישהו מאתניות אחרת בשם תואר גזעני גורם בערך לאותו נזק נפשי/מוסרי כמו שאם אותו אדם "אתני" קורא להם "גזען מזדיין". וזה כך כי הם אינם מבינים שלהטיח במישהו קללה גזענית זה דבר רע חוץ מאשר העלבון האישי שנגרם. והם יודעים מניסיון שזה פוגע ברגשותיהם הם כשקוראים להם גזען מסריח.

אז אם אתה – המדוכא – מעליב מישהו, אתה בדיוק כמו המדכא, נכון? לא נכון. דיכוי זה לא עניין של רגשות פגועים או עלבון. זה עניין של זכויות והזדמנויות שנשללים ממך כי אתה שייך לקבוצה מסוימת. כשאתה משתמש במינוחים גזעניים אתה מרמז שלהיות לא-לבן זה דבר רע, ותוך כדי אתה מחזק, באופן פומבי, את השיטה שנוטלת מלא-לבנים את הזכויות וההזדמנויות שיש ללבנים. כשמישהו קורא לאדם לבן גזען מסריח, זה לא מה שקורה. נכון, זה לא נעים ולא נחמד. ואפשר להתווכח כמה זה אפקטיבי בתור טקטיקה (וזה נושא לפוסט אחר לגמרי). אבל זה לא גורם לדיכוי.

להיות טוב ולהיות נחמד כלל לא קשורים אחד לשני. הגיע הזמן שנהיה רציניים בקשר למחיקת המיתוס הזה, כי הבלבול שנוצר בין השניים מטשטש את המסר ונותן (על מגש כסף) למדכאים שלנו עוד אמצעי להשתיק אותנו. ולפעמים, הבלבול הזה שם אנשים (ובעיקר נשים) בסכנה אמיתית.

תנועה חברתית לא יכולה לממש את מטרותיה אם אנשים חושבים שהמהות של התנועה זה איזה סוג של מהפיכת נחמדות. ובכלל, צדק חברתי זה לא לעשות את העולם מקום נחמד יותר. זה לקחת בחזרה את הזכויות וההזדמנויות שמנועים מאיתנו, בחוק או על פי נורמות תרבותיות – ולשבור את התפישה המורעלת שרוצה שנגיד תודה ובבקשה כשאנו עושים זאת.

_____________________________________________________

The Gift of Fear

by Gavin de Becker

Thinking, Fast and Slow

By Daniel Kahneman


2 תגובות

  • פוסט מעולה ומועיל מאוד בוויכוח שהיה לי אתמול בו ניסיתי להסביר בדיוק את אותו הדבר לגבי טענות שהועלו נגד מצעד השרמוטות ש"פוגע" בגברים שמרנים מכל מיני סוגים.