אירועים וכנסים

רוני מנט | הגבירו את קולכם

האבסורד הוא, שהשלטים היו במטרה ללמד את התלמידים/ות כללי דיון בכיתה לשם כיבוד הדדי, אך הם עשו בדיוק את ההפך. רמת המודעות שלנו נבדקה כבר בשלב הזה, כאשר רובנו היינו צריכים לבחון את התמונה כמה וכמה פעמים ולשאול את עצמנו שוב ושוב "אז רגע, מה הבעיה פה בעצם?"


השלטים בתמונה בראש מסמך זה, שצולמה בבית ספר יסודי במרכז הארץ, משקפים את מקומה ומעמדה של האישה בחברה הישראלית, שהשוויון בין המינים בה הוא בבחינת מיתוס. שלטים אלה גם מחזקים ומנציחים מיתוס זה, ומהווים מקרה קלאסי של חוסר מודעוּת של אנשי חינוך למצבן של נשים בחברה הישראלית. בחנו את עצמכן: האם גם אתן שמתן לב?

רוני מנט, סטודנטית שנה ב' במסלול לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים

לפני כחודש, העלתה ד"ר שרון גבע- מרצה בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים, לרשת הפייסבוק, תמונה ובה שמונה שלטים. במבט ראשון השלטים נראו תמימים, חמודים ובעיקר מוכרים לחלקנו מימינו בבית הספר היסודי.  שלטים אלו נתלו מעל לוח הכיתה של תלמידי/ות כיתה ב' בבית ספר במרכז הארץ. על השלטים נכתב: "אני רוצה להוסיף על דברי…", "אני חושב ש…", "אתה צודק, הצדק עמך", "סליחה, תודה, בבקשה", "אני מתנצל…", "אני מצטרף לדעתו של…", "בבקשה הגבירי את קולך",  ו"קראתי וגיליתי ש…".

האבסורד הוא, שהשלטים היו במטרה ללמד את התלמידים/ות כללי דיון בכיתה לשם כיבוד הדדי, אך הם עשו בדיוק את ההפך.  רמת המודעות שלנו נבדקה כבר בשלב הזה, כאשר רובנו היינו צריכים לבחון את התמונה כמה וכמה פעמים ולשאול את עצמנו שוב ושוב "אז רגע, מה הבעיה פה בעצם?". אני תוהה לעצמי, כמה מאיתנו היו מזהים/ות את הבעיה ללא הפרשנות שכתבה ד"ר גבע מתחת לתמונה וללא האצבע שהיא שמה עבורנו מתחת לשלט "בבקשה הגבירי את קולך".בעודי מעלה את השאלה הזו לאוויר, אני חושבת על אותם אנשים שהראיתי להם את התמונה ולא זיהו את הבעיה. הופתעתי במיוחד, כאשר אחד מהם היה מרצה שבאותו השיעור דיבר איתנו על הדרת נשים ועל הערכים הפסולים שמעבירה מערכת החינוך מבלי לשים לב.

המחשבה כי השלטים היו תלויים בכיתה זו ובוודאי בעוד כיתות רבות בארץ, הייתה מכעיסה וקשה עבורי כסטודנטית לחינוך מיוחד אשר בקרוב תהיה חלק ממערכת זו. בשלב זה החלטתי כי כפתור ה"לייק" ואמירות תיאורטיות לשינוי לא יספיקו בשביל לשנות את המצב העגום של ערך השוויון בחברה שלנו וכי יש להפיץ את התמונה לסוכני/ות העתיד העיקריים בעיצוב החברה, הלא הם חברי במכללה להוראה וחינוך- סמינר הקיבוצים.

בהשראתה, בעזרתה ובהכוונתה של ד"ר שרון גבע ובתמיכתה של ראש החוג שלי, ניסחתי מסמך שהציג את השלטים בראשו וטען כי תמונה זו משקפת את מקומה ומעמדה של האישה בחברה הישראלית, שהשוויון בין המינים בה הוא בבחינת מיתוס. היה לי ברור כי השימוש במילה מיתוס יהיה מפתיע עבור רוב הקוראים/ות, כי הרי מאז מגילת העצמאות ב- 1948 יש שוויון מלא בין נשים וגברים, הלא כן? תהיה זו הפתעה עבור הרבה אנשים שהתשובה החד משמעית לשאלה זו היא-לא! טענתי המרכזית הייתה כי שלטים אלו מחזקים ומנציחים מיתוס זה ומהווים מקרה קלאסי של חוסר מודעות של אנשי חינוך למצבן של נשים בחברה הישראלית.

החלטתי שבשביל להוכיח את קיומו של המיתוס יש לבחון את המורות והמורים לעתיד שכל כך בטוחים במודעות שלהם לחוסר שוויון. ביקשתי מהם תחילה לזהות בעצמם את הבעיה שהוצגה בשלטים אלו, לפני שיקראו את המשך המסמך. מי יודע אם הם אכן עשו זאת, מי יודע אם הם בכלל פתחו את המסמך, אך אני רוצה להאמין שכן ובמידה וכן- עצוב לי לומר, שאני בטוחה שהם/ן לא שמו לב, הרי ההרגל והחינוך שקיבלנו, גם אם אנחנו לא מודעים/ות לכך, גורם לכולנו להעלים עין ממסרים "סמויים" אלו.

בהמשך המסמך כתבתי כי ניתן להניח שהשלטים היו נשארים בכיתה ומנציחים את חוסר השוויון, אך לפני מספר שבועות אּמו של אחד מתלמידי הכיתה שמה לב כי לא רק שהשלטים מנוסחים רק בלשון זכר ומנוקדים בצורה שלא מאפשרת פרשנות אחרת, אלא גם שהשלט היחיד בלשון נקבה הוא: "בבקשה הגבירי את קולך". האֵם ראתה גם, שהשלטים נתלו גם בכיתה המקבילה והסבה את תשומת ליבן של מנהלת בית הספר ומחנכות כיתות ב', שבאמת ובתמים לא שמו לב לכך.

מחנכת הכיתה עשתה את המעשה הנכון, ומול התלמידים/ות הוסיפה לוכסנים ותיקנה את הניקוד. לפני כשבועיים הסירה את השלטים במטרה להכין לתלמידיה שלטים חדשים, ללא תיקונים/תוספות. הדגשתי, כי פעולה זו המחישה לתלמידים/ות כי החברה שלנו אינה מוכנה לסבול אי שוויון בין המינים, וכאשר מקרים כאלו יקרו, לא נעבור על כך בשתיקה ונפעל לשינוי.

טענתי כי מקרה זה מלמד אותנו כיצד אנו מעבירים/ות לתלמידים/ות, מבלי לשים לב, מסרים שאינם שיוויוניים, ומלמדים/ות אותם/ן מגיל קטן כי ישנה חלוקת תפקידים מוחלטת בין נשים לגברים, שאין לחלוק עליה. לא היה מנוס מלציין כי האֵם שזיהתה את הבעיה היא ד"ר שרון גבע, שמלמדת בחוג להיסטוריה גם קורס בנושא מעמד האישה בישראל. היה לי חשוב להראות שהאֵם היחידה שזיהתה את הבעיה, עוסקת בתחום ולכן לא היה ספק שהיא תזהה זאת. השאלות שקיוויתי שיעלו בעקבות חשיפת פרט זה ולכן גם שאלתי אותן, הן- מדוע האמהות האחרות לא זיהו? האִם אנחנו היינו עושים/ות אותו הדבר? האם אתם/ן זיהיתם/ן מיד את הבעיה? האם אנחנו מוּדעים/ות מספיק לדברים הקטנים לכאורה, שמעבירים מסרים חשובים לתלמידים/ות במסגרת מערכת החינוך?

סמינר הקיבוצים הוא מקום אשר מדגיש את רוח השוויון, אך רוח לא מספיקה עבור שינוי אמיתי. לכן, טענתי במסמך, שסטודנטים/יות להוראה צריכים/ות להיות מוּדעים/וֹת למסרים אלו ולוודא כי התלמידות והתלמידים שלהם ייחשפו לשיח שוויוני בין המינים ויפעלו לקידומו. התרעתי בפניהם כי עליהם/ן לשים לב ולהיות ערים/ות למקרים של טשטוש ערכי השוויון בכיתה, וכי יש להעניק להם חשיבות. זוהי המחויבות שלנו כמורים, לפעול למען חברה מוסרית ושוויונית יותר על ידי חינוך נכון וערכי לתלמידנו.

אני מוכרחה להגיד שהתגובות המעניינות ביותר היו של האנשים שכבר ראו את התמונה הזו כמה וכמה פעמים וטענו כי אין ספק שישנה בעיה, אך למה "אנחנו" (הפמיניסטיות כנראה) לא מניחות לכך? הרי הבעיה הובהרה וברור לכולם כי ישנה בעיה ולכן היא תטופל ואפשר להמשיך הלאה.

אנשים יקרים, עד כמה טעיתם. התמונה הזו הייתה פופלרית במיוחד בחודש האחרון, אין ספק, בעיקר בגלל שהיא הוכחה לכך שמערכת החינוך מנחילה חוסר שוויון מבלי לדעת זאת, אך הדוגמות הן כל כך רבות והן בכל מקום: מבחנים שנעשים לתלמידים ומנוסחים רק בלשון זכר, השפה העברית שפונה רק לגברים, מגמת הספורט שמכילה יותר בנים מאשר בנות, ההתמקדות של תוכניות הלימודים השונות ב"גיבורים" והתעלמותן מה"גיבורות" והדוגמות עוד כל כך רבות לצערנו.

אך האם זה רק במערכת החינוך? אמנם במערכת החינוך זה הכי מדאיג כי זהו הבסיס, אך זה בכל מקום ובכל תחום בחיינו. לפני כמה ימים פתחתי את הטלוויזיה וראיתי בתוכנית ריאלטי שביקשו מה"כדורגלן וחברתו" (מסתבר שחברה של כדורגלן זה מקצוע בפני עצמו) לבצע משימה של טיסת הדמייה ובה הוא יהיה הטייס והיא תהיה "עוזרת הטייס". גם "אנחנו"- הפמיניסטיות, חוטאות פעמים רבות מבלי לשים לב. לפני כמה ימים חברותיי ואני נתנו למקצוע מהעת העתיקה את הכינוי "סייעת", כי הרי בתודעה שלנו אין כזה דבר שנקרא "סייע".

כולנו עושים ועושות זאת, כולנו לא שמים/ות לב, כולנו חשופים/ות יום יום לחוסר שוויון בדברים הקטנים ביותר ואנו לא מודעים/ות לכך ולעיתים אף מחזקים/ות זאת בעצמנו, למרות שאנחנו מצהירים/ות על עצמנו כפועלי/ות שוויון מובהקים/ות. אני רוצה לקוות שהמסמך אכן עורר מודעות בקרב הסטודנטים והסטודנטיות, המרצות והמרצים, במכללת סמינר הקיבוצים ובכלל, בקרב כל מי שראה את התמונה הזו בשבועות האחרונות. חשוב לי להעביר את העובדה שזה לא נגמר ב"לייק"! המאבק הדרוש לקיום ערך השוויון שלכאורה ניתן לנשים ב-1948 הוא ארוך ודורש מאיתנו כחברה להיות מודעים אליו. המילה מאבק, נראית לנו הרבה פעמים כמילה הדורשת מאיתנו מאמץ וזמן רבים, אך דווקא מאבק זה, מתבטא בדברים הקטנים ביותר ודורש פעולה אחת בלבד-מודעות, כאשר היא תהיה קיימת אצל כל אחד מאיתנו, אנו נהיה בדרך הנכונה ליצירת חברה שוויונית יותר בעתיד.

לתגובות:

Roni_ment7@hotmail.com

תגובה אחת