ספרים ופרסומים

אם קורבנות שוד יחקרו כמו קורבנות אונס

אביטל פלדמן* שלחה אלינו השבוע טקסט מצוין העוסק ביחס אליו זוכות קרבנות אונס בחברה. את הטקסט תירגמה פלדמן מתוך דיון שהתרחש כאן.

"החוק מתייחס לקרבנות אונס בצורה שלא הייתה מתקבלת על ידי קורבנות של כל פשע אחר. בדוגמה הבאה, קורבן לשוד נשאל שאלות הדומות לאלו שקורבן אונס בדרך כלל נשאלת:

"מר כהן, נשדדת באיומי אקדח בפינת יפו והארבעה?"

"כן."

"האם נאבקת בשודד?"

"לא."

"למה לא?"

"הוא היה חמוש."

אז קיבלת החלטה מודעת להיענות לדרישותיו מאשר להתנגד?"

"כן."

"האם צרחת? צעקת בקול רם?"

"לא, פחדתי."

"הבנתי. האם נשדדת באיומי אקדח בעבר?"

"לא."

"האם אי פעם מסרת כסף?"

כן, כמובן—""

"ועשית זאת מרצון?"

"לאן אתה חותר?"

"ובכן, בוא נאמר ככה, מר כהן. מסרת כסף בעבר– למעשה, יש לך שם של "נותן". איך נוכל לדעת בוודאות שלא תכננת שיילקח ממך כסף בכוח?"

"תקשיב, אם הייתי רוצה–"

"לא משנה. באיזו שעה התרחש השוד הזה, מר כהן?"

"בערך ב-23:00."

"היית בחוץ בשעה 23:00? מה עשית?"

"סתם הסתובבתי."

"סתם הסתובבת? אתה יודע שמסוכן להיות בחוץ בשעה כל כך מאוחרת. לא היית מדוע לכך שיכולת להישדד?"

"לא חשבתי על זה."

"מה לבשת באותו זמן, מר כהן?"

"בוא נראה. חליפה. כן, חליפה."

"חליפה יקרה?"

"אממ– כן."

"במילים אחרות מר כהן, הסתובבת ברחוב מאוחר בלילה בחליפה שפשוט פרסמה את העובדה שאתה יכול להוות מטרה טובה לכסף קל, הלא כן? כלומר, אלמלא ידענו טוב יותר, מר כהן, אולי אפילו היינו חושבים שרצית שזה יקרה, הלא כן?"

"תראה, לא נוכל פשוט לדבר על עברו של האדם שעשה לי את זה?"

"אני חושש שלא, מר כהן. לא היית רוצה להפר את הזכויות שלו, נכון?"

בדומה- אם היחס לקרבנות שוד היה כאל היחס לקרבנות אונס:

1. חליפתו היקרה של הקורבן, שעונו וביתו היפה היו מצוינים כמפתים שודדים מעבר לסף הסיבולת האנושית.

2. בת זוגו של הקורבן, משפחתו, חבריו, נציגי דתו והעמותות להן תרם היו נקראים להעיד כי הקורבן נהג למסור כסף ברצון ולעיתים קרובות (ואפילו נהנה כך!).

3. שמו של הקורבן היה מוסתר, כי זו בושה להישדד.

4. הקורבן היה מואשם בכך שהחזיק כסף או בית באזור שידוע שהוא מועד לפורענות.

5. הקורבן היה מצולם בעירום על ידי זרים בחליפות לבנות.

6. אם הקורבן הכיר את השודד, הייתה הנחה מיידית כי החפצים או הכסף שנלקחו היו למעשה מתנות שהעניק לשודד.

7. הקורבן היה נחקר לגבי מידת התנגדותו לשוד הנטען ונדרש להראות הוכחה למאבק.

8. פנקס ההמחאות של הקורבן, תדפיסי הבנק שלו והחזרי המס שלו היו מזומנים ומוגשים כעדות לכך שהקורבן נתן, בזבז והפסיד כסף ורכוש בצורה נמהרת בעבר.

9. השודד היה מעיד בכנות כי מאחר והקורבן השאיר את דלתו לא נעולה הוא הניח באופן טבעי שהקורבן רצה להישדד.

10. השודד היה מעיד בכנות שלא מדובר בשוד. הם פשוט קיימו "נתינה פרועה" ביחד.

11. קרבנות שוד היו נחשדים כי עברו את כל העיל רק כדי לקבל תשומת לב או כדי לפגוע בכבודו של השודד.

12. החברה לא הייתה חושבת שהסעיפים לעיל משונים."

*אביטל פלדמן היא בוגרת החוג למשפטים באוניברסיטה העברית, מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, מקימת הסניף הירושלמי של תא אל"ה וחברה באגודה ללימודים פמיניסטיים.

2 תגובות

  • וואוו! מרשים.
    אני עצמי עברתי ניצול מיני, לא חריף ("רק" מעשים מגונים על ידי בן דוד), והאשמתי את עצמי בכך שלא השתמטתי מספיק מחברתו, איפשרתי לו לארגן מצבים בהם זה יקרה ורק אמרתי "לא" ו"תעזוב אותי" חנוקים; כמובן שבזמנו לא סיפרתי לאיש (מה, השתגעתי לסכסך בין אמי לאחותה אם יאמינו לי? ומה אם לא יאמינו?). רק אחרי שנים, סיפרתי לבעלי.
    השתחררתי מהאשמה רק כשמטפל אמר לי, ברוח המאמר שלך: זה שמשאירים בית לא נעול, לא נותן לאף אחד רשות להכינס ולקחת כחפצו.