אירועים וכנסים

על גבריות ופמיניזם: מאת ד"ר חן נרדי

חן נרדי, דוקטור לעבודה סוציאלית. מטפל ומנחה קבוצות גברים. עוסק בגבריות וממיסדי התנועה לגבריות חדשה.
המאמרים התפרסמו באתר דיאלוג


גבריות ובחירה חופשית – המפגש עם הלם המגדר / ד"ר חן נרדי

אגלי זיעה קטנים בצבצו על מצחי, למרות שהמזגן פעל במלוא עוזו באולם ההרצאות של בניין נפתלי באוניברסיטת תל-אביב. מעולם לא הרגשתי מאוים מממצאי מחקר יבשים, כמו שחשתי שם, מול הלוח שעליו הציגה פרופ' איילה מלאך את ממצאיה. היה זה הלם המגדר, הלם ששינה את חיי.

במסגרת לימודי הדוקטורט שלי בשנות השמונים נרשמתי לקורס: "הפסיכולוגיה של נשים וגברים" שניתן על ידי פרופ' איילה מלאך, חוקרת בינלאומית בתחום המיגדר (הג'נדר) (פרופ' איילה מלאך פיינס, אוניברסיטת בן גוריון , באר שבע).

בין טבלאות הנתונים שתיארו את עולמו הפסיכולוגי של הזכר האנושי, מצאתי את עצמי. כמו בתמונה משפחתית של שבט המונה מיליונים, עמדתי שם לצד אבי, סבי וארבעת דודיי. גיליתי שם את חבריי לתנועת הנוער, את בוגרי המחזור שלי בטירונות, את הסטודנטים שלמדו איתי ואת המרצים שלי באוניברסיטה, את חיילי ומפקדיי בשירות צבא הקבע. ברקע התמונה המשפחתית ניצבו מיליוני גברים מרחבי העולם. היו שם גברים סינים, אמריקאים, פקיסטנים, ערבים, אסקימוסים, מערביים ומזרחיים, שחורים ולבנים. היו ביניהם גברים משכילים ובורים, עשירים ועניים, שכירים ועצמאיים, גבוהים ונמוכים, שעירים וחלקים, קרחים ובעלי בלורית, רזים ושמנים. היו בהם פועלים קשי יום, אנשי עסקים טרודים, ציירים סופרים ומשוררים, עיתונאים זריזים, ואחרים.

התבוננתי בתמונת בני שבטי ונדהמתי לגלות עד כמה אני דומה להם. גיליתי שאני מתמודד עם לחץ נפשי באופן דומה: (זועם, שותק, מתמכר לעבודה ונמנע כמו מאש ללכת לייעוץ או טיפול (כי "אף אחד לא יודע יותר טוב ממני"), מגיע מהעבודה הביתה מאוחר כשאני עייף ועצבני ("תחשבי שאני לא פה. אני את היומית שלי גמרתי"), קורא סיפור לילדים אבל ממשיך לחשוב על מה שמחכה לי עם הבוס שלי מחר בבוקר, מתמודד עם טענות של אשתי על כך שאני אסטרונאוט בבית (אני: "אני לא מוצא את המפתחות שלי" אשתי: "אני לא המזכירה שלך"), לא יודע מה צריך לקנות בסופר (תעשי לי רשימה), ותופס ראש קטן כשמדובר בתפקידים בבית ( "איך זה שעם המחשב שלך אתה מסתדר, ואילו את מכונת הכביסה אתה טוען שאתה לא ידוע להפעיל ?")

גיליתי שכאשר חברי השבט שלי ואנוכי נפגשים, אנחנו מדברים בעיקר על נושאים 'חשובים' כמו עבודה, פוליטיקה וספורט, וכמעט אף פעם לא אודות נושאים 'שוליים' כמו קשיינו עם האישה והילדים, בעיות הקידום בקריירה, חרדות הפרנסה ופחד הפיטורין ועל נושאים אחרים שגברים לא מדברים עליהם. התברר לי שגם חבריי לשבט, נמנעים כמוני מחשיפת חולשות וכי גם הם, כמוני, פוחדים להיחשד כ'לא גבריים', כ'נשיים', ו'הומואים'. גיליתי שבני השבט שלי, כמוני, מנסים להתקרב לאנשים באמצעות האינטלקט ולא באמצעות הלב (מתעמתים ומתווכים, מתחרים עם כל דבר שזז ועסוקים ב'הורדת ידיים' ללא הרף), נוהגים להרשים את הסביבה במשפטים מורכבים עתירי מילים אקדמיות ולועזיות, משתמשים במשפטים בעלי מבנה ותחביר דומים (משפטים קצרים עם סימני קריאה בסופם, שפה טכנית, מסבירה, מלמדת, מנחה, מייעצת, פוקדת), נמנעים ממילים רגשיות – 'נשיות' – כמו חמוד, מתוק, מקסים ומרבים להשתמש במלים כוחניות הנגזרות מהשורש ז.י.ן.

אנחנו משתמשים בשפת גוף שתלטנית (תופס נפח דיבור גדול יותר בעת דיונים, תופסים מרחב פיזי גדול יותר (יושב עם רגליים מפושקות), מקפידים על פוקר-פייס, מחבקים את ילדינו פחות בהשוואה לנשותינו, ממעטים לחייך ולצחוק באפן ספונטני בהשוואה אליהן, פוחדים לבכות אפילו כשאנחנו לבדנו, בזים לעצמנו ולאחרים המעיזים לבטא את כאבם בדמעות. אנחנו מחנכים את ילדינו לפי עקרונות דומים: להיות ראשון ולנצח בכל מחיר, לא להיות פראייר, להילחם על הכבוד גם אם זה עולה יותר מדי ביוקר. רובנו תלויים רגשית בבת זוגנו, מיואשים כאשר היא עוזבת (גבר שאשתו מתה הוא בסיכון להתאבדות פי 4 מאישה שבעלה מת. פארל עמ' 161). את התלות הזו אנחנו מסתירים מאחורי מסך של הפגנת עליונות מצ'ואיסטית: בזים למיומנויות הנהיגה של נשותינו, לכישורים האינטלקטאוליים שלהן, מכנים את הרגשנות שלהן – 'היסטריה', מגנים אותן על 'בזבוז הכסף' חסרי האחריות שלהן.

לבושתי גיליתי שכמוני גם מרבית בני שבטי, סובלים מהמחלה חשוכת המרפא – 'סמרטוטופוביה' – פחד מכך שהאישה תהפוך אותנו ל'סמרטוט' שלה, פחד שבעטיו אנו נגררים לויכוחים אידיוטיים שתכליתם אחת: להגן על עמדות שאנו עצמנו חדלנו להאמין בהן, להוכיח שאנו צודקים והיא טועה ולחפות על חוסר הביטחון שלנו.

לחרדתי גיליתי שבני שבטי מועדים לפורענויות רבות. (מתוך Farrell Warren, The Myth of Male Power . Berkley 1993; 1994.1996 ). אנחנו מתים צעירים יותר מנשים בחמש עד שמונה שנים, אנו נוטים להתאבד הרבה יותר מנשים. שיעור התמותה מהתאבדויות בישראל לכל מאה אלף בקרב הגברים הוא 11.7 . ובקרב הנשים 2.5 . גברים מתאבדים – כמעט – פי 5 מנשים. בישראל (פרופ' גיורא רהב, דר' יוסי הראל, דפנה קני – אלימות נוער בישראל) עד גיל 9 שיעור ההתאבדויות בין זכרים ונקבות דומה. מגיל 10-14 נערים מתאבדים פי 2 מנערות. מגיל 15-19 נערים מתאבדים פי 4 מנערות, מגיל 20-24 גברים מתאבדים פי 6 מנשים, מגיל 65 + גברים מתאבדים פי 5 מנשים (Male Power . Berkley 1993; 1994.1996. Farrell Warren, The Myth of the)

ישנן אוכלוסיות גברים בהם שיעורי ההתאבדות גבוהים עוד יותר. מתוך 1800 עצורים בשנה כ 250 מאיימים בהתאבדות עם כניסתם למעצר ואף מנסים לפגוע בעצמם בדרכים שונות. אחדים מהם מתאבדים. ב 1999 התאבדו במעצר 12 גברים, וב 2000 (עד אמצע אוקטובר) 13 גברים. (נתונים שמסר ד"ר ראובן גולדשמידט קצין רפואה ראשי של המשטרה, 'הארץ' 30 אוקטובר 2001)

כאשר אנו מובטלים ואיננו יכולים לפרנס את משפחותינו, עולה שיעור ההתאבדויות פי שניים מזה של גברים שאינם מובטלים. (אצל נשים אין הבדל בשיעורי ההתאבדויות בין נשים מובטלות לבלתי מובטלות).

אנחנו שומרים על גופנו ובריאותנו פחות מנשים: מעשנים יותר, צורכים סמים יותר מנשים, אנחנו אוכלים פחות מזון בריא מהן, עושים פעילות גופנית ספורטיבית פחות מנשים. לאחר כל זאת, אנחנו נבדקים פחות אצל רופא. תכיפות ביקורינו אצל רופא מומחה קטן פי שניים מאשר אצל נשים (סקר בריאות – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ("הארץ", מוסף הבריאות, 26 אפריל 1999, עיתונאית: תמרה טראוכטמן).. אנחנו מחנכים את בנינו להיזהר פחות מאשר את בנותינו, ובכך אנחנו מעודדים אותם לסכן את בריאותם ואת חייהם. ב 1994 פנו לחדרי מיון 13148 ילדים לחדרי מיון עקב פגיעות שונות. שישים וחמישה אחוזים מהם היו בנים, שלושים וחמישה אחוזים- בנות. (בנים ובנות – פניות לחדרי מיון ואשפוזים עקב הפגעות. ( ילדים ותאונות – דו"ח מסכם על מצב הילדים בישראל בשנת 1996. ערכה: יפה ציונית. המועצה לשלום הילד. ירושלים.) באותה שנה נפטרו בגלל תאונות 121 ילדים. שישים וארבעה אחוזים מהם היו בנים, שלושים ושישה אחוז – בנות. 276 ילדים נפטרו מפגיעות אחרות: 153 בנים, 123 בנות. (נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)

הפער בין שיעורי הפציעות של בנים ובנות תואם גם את ממחקרם של יוסי הראל, דפנה קני, גיורא רהב על אלימות בני נוער בבתי הספר בישראל. לפי מחקרם, 29.9 אחוז מכלל התלמידים בכיתות ו' עד י"א, (130000 תלמידים) נפצעו לפחות פעם אחת במשך השנה, (פציעה המחייבת טיפול רפואי) 35 אחוז מהם בנים ו 24.3 אחוז בנות. באותו מחקר התברר כי בנים יותר מבנות משכנעים זה את זה למעשים מסוכנים. (46 אחוזים מהתלמידים שהשתתפו במחקר טענו שהם נוהגים לדרבן אחד את השני לעשות מעשים מסוכנים, כדי להוכיח לחבריהם שהם מסוגלים לכך. 57 אחוז מתוכם הם בנים, 35.2 אחוזים בנות).

אנחנו מתים מוקדם יותר מחמש עשרה המחלות המובילות בסיבות למוות. מחלות לב פי 1.9 מנשים (עד גיל 50 יש לגברים פי 4 סיכוי מלנשים ללקות בהתקף לב, עמ' 186). מגידולים סרטניים פי 1.5 מנשים, מתאונות פי 2.7 מנשים, מאידס פי 9 מנשים.

83 אחוז מחסרי הבית (הומלסים) בשבט שלי בארצות הברית הם גברים, בישראל מהווים הגברים 86 אחוז מההומלסים (ידיעות אחרונות, יוסי מלמן, 19 אפריל 2001

לדברי החוקרת (יהודית בראון האחראית על הטפול בחסרי בית מטעם משרד העבודה והרווחה) "מספר הנשים בקרב דרי הרחוב בישראל נמוך בהשוואה למצב באירופה ובארה"ב. נתון זה מצביע על כך שבישראל ישנה רשת ביטחון סוציאלית לנשים וילדיהן" גברים נעדרים רשת בטחון כזו. 94 אחוז מהכלואים בבתי הסוהר הם גברים. הגברים בשבט שלי בוחרים במקצועות שבהם יש להם סיכוי גבוה ביותר למות צעירים. 99 אחוז ממקצועות המוות (שוטרים, חיילים, כבאים, ואחרים) הם גם בוחרים במקצועות שירחיקו אותם מביתם. יותר מ 85 אחוז מהנרשמים להנדסה גברים, יותר מ80 אחוז מהנרשמים להיסטוריה ולאמנות – נשים. (עמ' 11)

בני השבט הזכרי מתקשים יותר מנשים לקיים את החוקים החברתיים והם מסתבכים עם החוק הרבה יותר מנשים: למעלה מתשעים אחוז מהעבריינים הפליליים באים מתוכנו ושיעור דומה של גברים מאכלס את בתי הסוהר.

גברים אחראים למרבית פשעי המין ומממנים בכספם – אם באפן ישיר ואם באפן עקיף – את תעשיית הפורנוגרפיה הזנות והסחר בנשים המגלגלת מיליארדים בשנה. בני שבטי מבצעים 99 אחוז ממעשי האונס של נשים ושל גברים כאחד. ואחראים – אם כסרסורים ואם כ'לקוחות' – לתשעים ותשעה אחוזים מהסחר בנשים ובילדים למטרות ניצול מיני. בשנת 2001 נמנו בתל אביב, לפי דוווחי המשטרה, 250 מכוני ליווי ובתי בושת (לפי נתוני המשטרה) בהם 'מבקרים' כל שבוע, לפי אומדננו, כמאה שבעים וחמישה אלף גברים (175000) המשלמים כשלושים וחמישה מיליון ש"ח לשבוע תוך שהם מסכנים את בריאותם, בעבור התמכרות למין קנוי ומנוכר (1)

גיליתי שאנחנו בהחלט לא 'המין החזק' אבל אנחנו ללא ספק המין האלים ביותר. למרות שבני שבטי מהווים רק כחמישים אחוזים מכלל האוכלוסייה, אנחנו אחראים לתשעים אחוז ממעשי הרצח, לתשעים ותשעה אחוז מפשעי רצח העם לתשעים ותשעה אחוז ממיליוני ההרוגים במלחמות המאה העשרים, לתשעים אחוז ממעשי השוד המזוין מהגניבות ומהפריצות, להפצת הסמים.

בני שבטי אחראים ליותר מתשעים ותשעה אחוז מהאלימות כלפי נשותינו. (בישראל כמאתיים אלף גברים המכים את נשותיהם (הערכת ארגוני הנשים)

אולם בני השבט שלי אינם מסתפקים במכות. גברים למאה אחוז ממקרי רצח הנשים במשפחה. גברים מהווים רוב לא רק בקרב אוכלוסיית הרוצחים אלא גם בקרב אוכלוסיית הנרצחים. גברים רוצחים גברים פי שניים משהם רוצחים נשים, למעלה מתשעים אחוז מהרוגי המלחמות הם גברים. עד 1998 – חמישים שנה לאחר הקמת המדינה נפלו למעלה מעשרים אלף הרוגים (במדויק 20337) למעלה מתשעים אחוזים מהם גברים. מספר הגברים הנכים כתוצאה מהמלחמות הוא גבוה הרבה יותר. משרד הביטחון מטפל בשבעים אלף נכים, רובם המכריע גברים. (נתוני משרד הביטחון).

הנזקים הנפשיים הנגרמים כתוצאה מהמלחמה אינם נעלמים גם לאחר המלחמה.

מנתוני מחקר שנעשה במחלקת בריאות הנפש שנתיים לאחר המלחמה ("מחקר הערכה פסיכוסוציאלי של נפגעי תגובות קרב במלחמת שלום הגליל" דו"ח מדעי 1983-1984 – דר' זהבה סולומון, דר' יוסף שוורצולד, פרופ' מתיתיהו ויסנברג). מתברר כי כשישים אחוז מהחיילים שאובחנו כלוקים בהלם קרב בעת המלחמה המשיכו לסבול מתסמונת פוסט-טראומטית שנתיים לאחר המלחמה. רבים אחרים שלא אובחנו כלוקים בהלם קרב בעת המלחמה, התגלו כסובלים מתסמונת פוסט טראומטית שנים רבות לאחר המלחמה ואף יותר.

הלומי הקרב אצל בשבט שלי, ממשיכים לשלם את המחיר הנפשי של המלחמה. שנים לאחר שחזרו משדות הקרב אל משפחותיהם, הם עדיין סובלים מסיוטי לילה, מתקשים להירדם, מגיבים בעצבנות לרעשים ולגירויים המזכירים להם את המלחמה, הם קצרי רוח ונוטים לדיכאון או להתפרצויות זעם. הם מרבים לצרוך אלכוהול, סיגריות ותרופות, מרבים להיעדר מהעבודה בגין מחלה, בהשוואה לחיילים אחרים שלא נפגעו מהלם קרב.

* * *

אם המשותף ביני לבני שבטי היה מתגלה בפני בנסיבות אחרות, ייתכן שהייתי מתייחס לכך בשוויון נפש או אולי אפילו מגיב באנחה של "צרת רבים חצי נחמה" ועובר לסדר היום מבלי להעניק לידע האקדמי הזה משמעות רגשית מרחיקת לכת בחיי. אבל לא כך קרה.

ממרחק השנים, אני מגדיר את המפגש עם המידע אליו נחשפתי, כ 'הלם מגדר'. עד למשבר השנה השתים- עשרה לנשואי, אהבתי לחשוב על עצמי כעל אדם שהחלטותיו החשובות נובעות מבחירה חופשית, כאינדיבידואליסט מובהק, כאוטו-דידקט, עמיד בלחץ קבוצתי, עקבי בעקרונותיו ושוחה נגד הזרם כאשר צריך. לפתע התברר לי שחלק ניכר מאותה 'בחירה חופשית' לא הייתה אלא הליכה בתלם המצומצם והצפוי מראש של תרבות גברית שחשפה אותי לאפיק מצומצם והרסני של בחירה, ומנעה ממני כמחצית מהאופציות האפשריות בפני יצורי אנוש. לפתע התברר לי שחלקים גדולים מהעצמי שלי, מאותה 'חן-נרדיות', אינם אלא תוצר של תכתיבים מגדריים שמעולם לא הייתי מודע להם, ואשר פעלו עלי כפי שכוח המשיכה פועל מבלי שאנו מודעים לו.

הערה:

(1) האמדן מבוסס על החישוב הבא: 250 מכוני ליווי ובתי בושת בתל אביב (לפי נתוני המשטרה) X ממוצע של עשר נשים בכל מכון = 2500 נשים במכוני הלווי. כל אשה נמכרת לעשרה גברים בכל משמרת (לעיתים לחמישה עשר) 2500 X 10 גברים = 25000 גברים ביום אחד קונים מין X 7 ימים בשבוע = 175000 (מאה שבעים וחמישה אלף) גברים צורכים מין קנוי מדי שבוע. סך הכסף שהם משלמים: 175000 X 200 ש"ח (בממוצע לכל פעם) = 35 מיליון ש"ח לשבוע. חישוב זה אינו כולל את לקוחות זנות הרחוב ולא את הזנות במרכזי סחר נשים אחרים בישראל כמו אילת, נתניה, טבריה)

———————-

לקריאה נוספת: הגדרת הגבריות (לפי התנועה לגבריות חדשה)

המלחמה בינינו