שדולת הנשים בישראל עורכת אירוע התרמה ב-16.11 בשעה 21:00. כולן מוזמנות!
באירוע יוקרן הסרט "איזה מין שיוויון" בקולנוע דיזינגוף סנטר.
את הערב תנחה מירב מיכאלי שתארח לשיחה קצרה את ציונה קניג-יאיר נציבת שוויון הזדמנויות במשרד התמת.
תקציר הסרט:
"איזה מין שוויון" הוא סרט מרגש, משעשע ובעיקר מעורר השראה. זהו סרט נוגע ללב המבוסס על סיפורן האמיתי של קבוצת נשים המחליטות יום אחד בשנת 1968 להשבית את העבודה כולה במפעל המכוניות פורד שבדאגנהם, אנגליה. .
בראש קבוצת הנשים עומדת ריטה (סאלי הוקינס), אישה חריפה וחכמה – הרוח החיה המובילה את מאבק הנשים על שוויון זכויות העסקתן.
ריטה, חדת הלשון , חסרת המעצורים ובעלת המזג הלוהט,שלפעמים מפתיעה עד כדי צחוק, הופכת בין ליל להיות מתמודדת ראויה ושוות כוח לכל אחד מהגברים שעומדים מולה.
187 הנשים בחברת פורד שבדאגנהם עבדו במתפרת מפעל המכוניות, בתנאים ירודים ביותר ובמשך שעות ארוכות אותן נאלצו לחלוק עם חובותיהן כאמהות וכעקרות בית. כשמעמדן במפעל שונה במפתיע ל"עובדות בלתי מקצועיות" סבלנותן פקעה.
חמושות בהומור בריא, שכל ישר, הגיון ואומץ לב לא מבוטל, הן יוצאות לקרב מול מעסיקיהן, הקהילה שלהן ולבסוף אפילו מול ממשלה אנגליה עצמה.
מאבקן מקבל תהודה גם בבית הנבחרים הנשלט על ידי הגברים, בעזרתה של ברברה קסטל (מירנדה ריצ'רדסון) השרה לענייני עבודה.
על רקע הקסם של שנות השישים, השמלות, המוזיקה וחוש ההומור המשובח, אנו עדים לסיפור, המבוסס על אירועים אמיתיים, ששינה את פני ההיסטוריה והביא לתשלום משכורות שוות לנשים ולגברים. הישג שעוגן בחוק בשנת 1970 .
על עשיית הסרט :
את הרעיון לסרט קיבל המפיק סטיבן וולי מתכנית רדיו ששמע. התכנית נקראה "פגישה מחודשת – The Reunion – תוכנית המזמנת אליה קבוצת אנשים שהייתה מעורבת באירוע משמעותי בעבר. הנשים שהתארחו באותה תכנית שוולי האזין לה, דיברו על השביתה הגדולה של 1968. אותן נשים עבדו בתנאים מחפירים במפעל בדאגנהם שבבעלות חברת פורד, אך בגלל שהיוו אחוז קטן מתוך כלל העובדים, חברת פורד התעלמה לחלוטין מבקשותיהן. "הסיפור שלהן הקסים אותי. הוא פשוט היה סיפור מרתק" אומר וולי. "מה שבעיקר תפס אותי היה עד כמה תמימות וא-פוליטיות הנשים האלה היו. כל מה שהן רצו היו תנאים הוגנים. זה היה הגיון פשוט וללא שום תאוות בצע" .
כדי לגבש את הרעיון לכדי סרט נסע וולי יחד עם שותפתו להפקת הסרטים, אליזבט קרלסן, לפגוש את הנשים בדאגנהם.
"הן נשים נהדרות" הוא קורן מאושר כשהוא מדבר עליהן: "מצחיקות באמת. אחרי שדיברנו איתן, היה ברור שאי אפשר יהיה לקחת ולעבד רק סיפור של אחת מהן. אם היינו מתרכזים באישה אחת בלבד ומספרים את הסיפור שלה, של בעלה ושל הילדים שלה היינו חוטאים למטרה. ובכל מקרה אנחנו עושים סרט עלילתי ולא סרט דוקומנטרי. לכן יצרנו דמות שהיא בעצם מייצגת שילוב של שתיים או שלוש מהנשים ולא אישה אחת מסוימת. ככה בעצם יצרנו את הדמות של ריטה. יכול להיות שהיא אמלגם ספרותי, המורכב ממספר דמויות אמיתיות, אבל בכל מקרה תמיד נשארנו נאמנים לאירועים. השביתה אכן התרחשה כך והנשים אכן נפגשו עם ברברה קסטל באותו היום. הסיפור הזה הוא מלא השראה".
עם כמות עצומה של חומרים לעבוד איתם וולי וקרלסן היו צריכים כותב שיוכל להבין ולתפוס את רוחן של הנשים הבלתי מובסות האלה. "פנינו לכותבים רבים אך בסופו של דבר החלטנו ללכת עם בילי אייבורי".
הצעד הבא היה לצרף את נייג'ל קול, מי שביים ב 2003 את הלהיט "נערות לוח השנה". נייג'ל בעצם גדל לא רחוק מדאגנהם בתקופת השביתה" אומר וולי "כך שהוא הכיר את האנשים וידע איך הדמויות צריכות להיות. היה לנו גם ברור שהוא יוכל לביים צוות שחקנים מוכשר וגדול, כפי שעשה ב"נערות לוח השנה ".
נייג'ל קול מצידו, התאהב בתסריט ברגע שקרא אותו. "ידעתי מיד שזה סוג הסרטים שלי… יש בו את השילוב הנכון של הומור, קומדיה ודרמה שאני תמיד מחפש. אני לא עושה 'סתם' קומדיות, אני אוהב שלסרטים שלי יש בשר ותוכן. אני גם לא עושה דרמות אפלות וקרות. אני יותר מדי קל דעת! כך שאני בעצם אוהב את השילוב של חום וקומדיה עם דרמה וסיפור חזקים ומעניינים. 'איזה מין שוויון' – זה בדיוק זה . בנוסף לכך מסיבות שאני לא יודע להסביר אותן אפילו לעצמי, אני יותר מעוניין בסיפורים של נשים מאשר של גברים."
בבחירת הלוקיישן לצילומים, הדבר החשוב ביותר היה בית החרושת. "בית החרושת הוא הציר של הסיפור" מסבירה קרלסן "הבניינים בדאגנהם עצמה כבר לא קיימים. מצאנו את בית החרושת הישן של הובר בווילס במקום שנקראMerthyr Tydfil . זה היה אתר מושלם לצילומים כי בית החרושת כבר לא פעיל. בעבר עבדו כאן 5000 איש, אבל לאט לאט המפעל נסגר. האפקט על התושבים המקומיים בווילס היה זהה לתהליך שעברו גיבורות וגיבורי הסרט… אלפי התושבים של אותה עיירה הם כיום מחוסרי עבודה. כן הרגשנו שכל כך חשוב לספר גם את הסיפור שלהם. לקחנו כ 50 נשים מקומיות לתפקידים של הנשים השובתות".
לסאלי הוקינס, מי שמגלמת את דמותה של ריטה היה חשוב לנסוע לדאגנהם. "אני אוהבת לחקור ולהכיר לעומק את הדמויות עליהן אני עובדת, אז נסעתי לראות את המקום ולפגוש את הנשים שלקחו חלק בשביתה, במיוחד בגלל שהדמות שלי והסיפור נטועים כל כך חזק במציאות. הנשים היו באמת נהדרות והתסריט של של בילי אייבורי פשוט "יוצא מתוך הנייר" ומצליח באמת לתפוס את מהותן.
"כדי לשחק את ריטה הייתי צריכה לשים את עצמי בתוך ומבעד לדרך החשיבה שלהן. זה גרם לי להבין כמה אנחנו, כנשים היום, ברות מזל. לנשים היום יש כל כך הרבה הזדמנויות ואפשרויות שלנשים 'מהסרט' בכלל לא היו" . 40 ימי הצילומים היו להוקינס הנאה גדולה. "זכיתי בהרבה חברות חדשות בסרט הזה" היא מספרת בשמחה "התחושה הזו של אחווה ושיתוף פעולה בין נשים על הסט הוא די נדיר ובסרט הזה זה כל כך חשוב. הנשים בבית החרושת דאגו אחת לשנייה מפני שהן אהבו זו את זו. אנחנו ניסינו לאמץ את מערכת היחסים הזאת גם על הסט. שאר השחקניות הן חבורה של נשים מבריקות ונפלאות שהפכו את הדמויות לאמיתיות. אף פעם לא צחקתי כל כך הרבה בזמן הצילומים… גם הגברים היו נהדרים. ונייג'ל קול הוא פשוט נפלא מוכשר, מקצועי ומצחיק. מאד שמחתי שהוא היה זה שניווט את הספינה שלנו מפני שחייב להיות לך אמון מלא באנשים שאיתם אתה עובד, וזה בדיוק מה שהיה לי בצילומי הסרט הזה".
רוזמונד פייק, המשחקת את ליסה, אשתו של בעל המפעל, חושבת אף היא ש"מדובר בסיפור מלא עוצמה אשר ללא ספק מושך ומפעיל את מיתרי הלב של כל מי שצופה בו. 'איזה מין שוויון' הוא סרט מאוד מאוד מרגש. סאלי פשוט מדהימה בתפקיד ריטה.. הדמות שלה היא של אישה הנדחקת ומגיעה עד לקצה. אישה אשר מחליטה לקחת צעד אחד מחוץ ל'קופסא שלה', בה היא וחייה מתנהלים, ותוך כדי כך היא גם חושפת ומגלה אומץ לב, קור רוח ויכולת אינטלקטואלית מרשימה. היא לוקחת על עצמה ונושאת את האתגר הלא פשוט הזה בגבורה רבה מאוד, אך לא מבלי לטעום גם סוג של כאב… נייג'ל מאוד סומך ומחוייב. הוא יודע מה שחקנים צריכים והוא מקדיש את הזמן לפענח אותם ולהגיע לפתרון הנכון כשצריך. הוא טוב מאוד עם נשים והוא הבין מן ההתחלה שהסרט הזה הוא על נשים ועל מאבקן לשוויון. זוהי בדיוק הסיבה שהדמות אותה אני מגלמת הייתה כל כך חשובה לנו. דמות של אישה מהמעמד הבינוני המדגימה את האחדות בין כל הנשים באותה תקופה, מכל המעמדות. נייג'ל וגם אני התלהבנו מהעובדה שזו לא הייתה רק המלחמה של נשות מעמד הפועלים".
עבור בוב הוסקינס, אחד החלקים המהנים בעשיית הסרט היה העבודה עם נשים שהיו פועלות אמיתיות."זה היה מדהים להיות אחד מהגברים הבודדים על הסט" הוא צוחק. "כשצילמנו במפעל הנטוש בווילס, הניצבות היו עובדות שבאמת עבדו במפעל. הן כל כך התלהבו ממני, ולא פעם צבטו לי בישבן! אלה היו נשים שפוטרו מעבודתן במפעל, ולכן זה היה כל כך נפלא וחשוב שהן ייקחו חלק בעשיית הסרט"
