ד"ר יהודית אברהמי-עינת, יועצת נשיא המכללה למעמד האישה.
פורסם במקור באתר המכללה האקדמית להנדסה, אורט בראודה.
ד"ר יהודית אברהמי-עינת, יועצת נשיא המכללה למעמד האישה.
בשנת 1976 יזמה חברת הכנסת מרשה פרידמן דיון ראשון בכנסת בנושא גברים המכים את נשותיהם, וזכתה לקיתונות של לעג ובוז מצד חברי הכנסת. אלה טענו בביטחון רב שבעלים יהודים הם בעלים טובים, ומכאן שאין בארץ בעיה של גברים הפוגעים בבנות זוגם. נראה שלמדו מהדרמה היוונית הקלאסית את הדרך היעילה והמהירה להעלמת קיומה של בעיה: הורגים את השליח/ה המביא/ה את הבשורות הרעות…
בשלושת העשורים שחלפו מאז הבעיה נחשפה וזכתה להכרה, וכיום ההתמודדות עמה היא רב-תחומית. בתוך כך נעשים מאמצים להשיג יותר מידע ולהגיע לתובנות נוספות, הן על מנת לעזור לקרבנות והן כדי לצמצם ולמנוע את ממדיה של תופעה קשה זו.
ברור שתופעת האלימות במשפחה הייתה קיימת גם בשנות השבעים של המאה ה-20, אך המודעות לכך לא הייתה נחלת הכלל: לא היה מידע, ולממשל לא היה עניין לחקור את הנושא. המסקנה ההגיונית לכאורה שאם לא שמענו על משהו משמע אינו קיים, מזכירה את הסיפור אודות האיש ששמע לראשונה על מבנה הגוף המוזר של הג'ירפה אותה לא ראה מעולם, והכריז שאין חיה כזו.
מסתבר שכאשר דואגים לא לחקור קשרים בין משתנים שונים העשויים להיות בעייתיים, כפי שקורה בלא מעט גופים אינטרסנטיים החוששים מאובדן רווחים, לא ניתן לבסס טענות ולדרוש שינוי; שהרי השלב הראשון בפתרון בעיה הוא חשיפתה והגדרתה. הטענה שמא עיסוק וחקירה פתוחים ומעמיקים של נושא חברתי ערכי יגרמו לפעילות בלתי רצויה (לדוגמה, שיעורי חינוך מיני שיגבירו את הפעילות המינית בקרב תלמידי תיכון), אופיינית לקבוצות שמרניות המאוימות מעצם המחשבה אודות שיח ציבורי בנושא טעון. הימנעות ממחקר מונעת חשיפה של פגיעה בנשים שאינה בהכרח פיזית.
במסגרת עבודתי בפרויקט האירופי GENDERA לקידום נשים במדע (www.gendera.eu), פניתי לכמה גופים ממשלתיים בישראל שבידיהם תקציבי מחקר גדולים. ביקשתי לקבל מידע אודות היחס בין מספר החוקרות ומספר החוקרים המגישים בקשות לכספי מחקר, על הבדלים (אם ישנם) בסכומים המבוקשים וכן מהם אחוזי הזוכות והזוכים מכלל המבקשים. כאן המקום לציין שבמוסדות גדולים ומכובדים באירופה – כולל גופים בינלאומיים הקשורים לישראל, קיימת שקיפות מלאה לגבי נתונים אלה, שאף מוצגים בפורומים שונים.
התשובה שקיבלתי הייתה שאצלנו לא מנתחים נתונים אודות תקציבי מחקר על פי מין, כי יש בכך משום אפליה ואולי גם רמיזה כאילו המין קובע ולא מצוינות הזוכים. התפיסה לפיה חקירה אינה גורמת אפליה, אלא אולי חושפת אי-שוויון או אפליה – אינה מקובלת עליהם. לראיה ניסו להרגיעני באמירה שהבעיה היא לאו דווקא עם חקירה אודות מצב הנשים, ושכעיקרון אינם מוכנים לפלח נתונים לפי חתך זה או אחר באוכלוסייה (למשל, מספר העולים החדשים הזוכים במענקים). נותרתי בעמדתי שמן הראוי לבדוק חתכים שונים של הפונים והזוכים, כגון מין, מוצא, עדה ודת, ולו על מנת להבטיח שקיפות בחלוקת כספי מדינה. ברור שעל מנת להעריך אם קיים שוויון הזדמנויות יש להתבסס על מידע עדכני ומדויק, ולא להסתפק בהצהרות אודות כוונות טובות.
במקרה אחר הודתה בפניי בעלת תפקיד בכיר מאוד במשרד ממשלתי, שאין מסד נתונים כזה כי אין מי ששואל את השאלות הנוגעות לקשר בין נשים, מחקר וכסף, וממילא גם אין בקרה על מידת השוויוניות.
דיון ציבורי על אודות מקומן של הנשים במדע, בלימודים במחקר, בתעסוקה ובניהול פרויקטים, מחייב היכרות עם נתונים שיבהירו מה נעשה כדי להשפיע על בחירת תחומי לימוד, מהם הצמתים בחיים המקצועיים בהם נושרות נשים, מהו הדירוג בו נתקעות רבות, אילו חסמים עומדים בפניהן ברצותן לעסוק במחקר ומהו מיקומן בהיררכיה הארגונית והמחקרית.
כמו במקרה של הרצון לטפל בסוגיית הבעלים המכים נוצרת משוואה: אם אין מידע אין בעיה, ואם נמשיך לא לחקור נצליח להנציח את ההשתקה.
