בעקבות תביעתן המוצדקת של ארגוני הנשים, נדרשה ועדת טירקל לחקר המשט לצרף אישה לוועדה. רשת ארגוני הנשים תובעת גם לצרף נשים לצוות המשא ומתן לשלום, המתחיל במפגש בוושינגטון המתקיים בימים אלו. תביעה מוצדקת, כמובן.
אך איפה הקולות שלנו, הנשים? האם אין לנו מה לומר בנושא המו"מ? האם צרוף אישה/נשים למקבלי ההחלטות אכן נותנת לנו ערוץ להשמיע את הקולות הייחודיים שלנו? נדמה לי שלא, מהסיבה הפשוטה: ייצוג איננו קשור למהות, לתוכן, לעמדה אותה תייצגנה הנשים בוועדה או בצוות. לפיכך, דרוש לנו דבר מה נוסף – בעצם שניים: הסכמה חוצת-גבולות על כמה עקרונות, ומסגרת לליבון העמדות שלנו כנשים.
לאחרונה, אנו עדות להסכמה חוצת-גבולות ברשת, בהנהגתה הנבונה של דורית אברמוביץ. נשים מקשת רחבה של רקע, מוצא, אמונה, אידיאולוגיה ועמדה פמיניסטית, משתפות פעולה כדי להביע עמדה ברורה למען נשים – ביטחוננו, זכויותינו, מעמדנו. הצלחנו בכך משום שדיברנו מעבר למחיצות שבינינו ומשום שחיפשנו את המשותף במקום המפריד בינינו, משום שפעלנו בשיתוף וללא היררכיה, בפתיחות ובאחריות וללא אלימות.
ביחס למלחמה ושלום – אנו חלוקות. בכל זאת, נדמה לי שאפשר להגיע להסכמה חוצת-גבולות לפחות בשתי נקודות בהקשר למו"מ לשלום כיום: התביעה שהמו"מ לא ייפסק ויימשך ברציפות "עד שיצא עשן לבן" (לא נתפשר על פחות מהסכם שלום מלא), והתביעה כי לא נסבול שום אלימות שעלולה לפגוע במהלך המשא ומתן – לא בנייה בשטחים, לא פיגוע בשם "ההתנגדות" (אלימות היא לא השפה שלנו). אפשר ורצוי ללוות את התביעה הכפולה הזו בשביתת-שבת, במשמרת קבועה או בסוג אחר של פעולה לא-אלימה של נשים (שביתת קניות? סרט לבן צמוד למכונית? נסיעה משותפת לגבולות?).
אמירה חד משמעית של נשים בעד מהלכי שלום – עכשיו ומיד – תעמוד כנגד הכוחות השואפים לחבל בתהליך השלום. אנו יכולות להשפיע כך על התהליך – מעבר לכל חילוקי הדעות שבינינו.
אני ערה לכך שהאישים וראשי המדינות העוסקים במו"מ, אינם בדיוק משאת נפשן של רבות מאיתנו. אני ערה גם לכך שההגדרה של "אלימות" היא בעייתית – הרי הכיבוש הוא אקט אלים וכך גם "חוק הנאמנות" לגבי רבות מאיתנו. ההסכמה חוצת-הגבולות על שני העקרונות הנ"ל מחייבת את כולנו להשיג רק את חצי תאוותנו – אך היא תשקף תמיכה בדיאלוג במקום בכוח, בשלום במקום במלחמה. היא גם, כך אני מאמינה, תסחוף נשים שנמצאות בדרך כלל מחוץ למעגל הפעילות למען נשים, ואולי גם תוביל נשים נוספות בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט להצטרף לתביעה זו.
במקביל, אני מציעה לפתוח כבר עכשיו, לנוכח המו"מ לשלום המתנהל בימים אלו, בדיאלוג של נשים על דרכים שונות שאנו מציעות לסיום מצב המלחמה. אולי אפילו להגיע להסכמה על קווי המתאר של הסכם שלום. הדגש הוא על "שלנו" – האם אנו פשוט תומכות ברעיונות שמעלים גברים כיום ומזה 100 שנים ויותר או שאנו יכולות גם לבוא עם רעיונות אחרים משלנו? אני ערה לכך שבמהלך השנים נשים ערכו דיונים בשלום מפרספקטיבות של נשים, אך אלו, למיטב ידיעתי, לרוב לא התגבשו לכלל הצעה ממשית לתהליך שלום ולהסכם שלום, ולא בוצעו בשיתוף מלא של נשים וארגונים מקשת רחבה של רקע ואידיאולוגיה. ייתכן והפורום שפעל מאוניברסיטת בר אילן בנושא ביטחון ונשים הוא המתאים לארגון דיאלוג פתוח כזה בקרוב.
אראלה שדמי - תם עידן הגנרלים
*אראלה שדמי היא פעילה חברתית פמיניסטית וסוציולוגית ישראלית העוסקת במגוון תחומים: מפעילות למען שלום ושינוי חברתי ועד להיותה חוקרת של החברה והמשטרה הישראלית דרך נושא הנשים והפמיניזם. שדמי שימשה כקצינת משטרה במהלך שנות השבעים עד שנות התשעים, אז פרשה בדרגת סגן ניצב (מתוך וויקיפדיה).
