אירועים וכנסים

מה עושים עם תואר במגדר? כתבה ראשונה בסדרה

תהיתן פעם מה עושים עם תואר במגדר? אתן לא לבד. לקראת פתיחת שנת הלימודים החלטנו לפגוש מספר סטודנטיות וסטודנטים בוגרי החוגים למגדר במכללות ובאוניברסיטאות בישראל ולבדוק איפה הם עומדים כיום. האם באמת יש מה לעשות עם תואר במגדר? האם אפשר להרוויח מזה? ובכלל, מה החוויות שלהם מהלימודים, כיצד הלימודים השפיעו עליהם ומה הם ירצו לעשות כשיהיו גדולים.
כתבה ראשונה בסדרה.

את הראיון הראשון בסדרה קיימנו עם אלי פבריקנט (28), בוגר לימודי מגדר ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בשנה האחרונה מלמד פבריקנט "מגדר ופמיניזם" בתיכונים בארץ, כחלק מפרוייקט נ.מ.ש (נערות ונערים מובילים שינוי) – פרוייקט אותו יזמה שדולת הנשים בישראל בשיתוף עם משרד החינוך. התוכנית מיועדת לשנות עמדות וגישות לשוויון מגדרי בקרב בני נוער מהמרכז ומהפריפריה. הפרוייקט מיועד לכיתות ט'-יא' ובנוי מעשרה מפגשים בני שעה וחצי כל אחד, בו מתחלקים הבנות והבנים לקבוצות נפרדות. בתוכנית לומדות הנערות על פרסום סקסיסטי פוגע, על הטרדה מינית, על שוויון חוקי ונורמטיבי ועל השוני המובנה. אצל הנערים התכנים מתמקדים בחיזור אלים, שיח רגשי, הבנייה של זהות גברית, פגיעות מיניות ועוד.

אלי פבריקנט

אלי פבריקנט

מאין הגיעה ההחלטה ללמוד מגדר?

כשהייתי בן 21-22 והתחלתי להיות אקטיביסט, פמיניזם היה חלק מהעולם האקטיביסטי, כעוד אחד מהדברים שצריך להתייחס אליהם. זה היה שם אבל זה לא הלהיב אותי כמו דברים אחרים שהלהיבו אותי באותה תקופה. במחנה הקיץ האלטרנטיבי הראשון ב-2004 הייתי חלק מהצוות המארגן והחליטו שעושים ערב פמיניזם לכל הנערות והנערים. כמובן שהבנות לקחו את זה על עצמן, כי פמיניזם זה של נשים. באיזשהו מקום הבנים היו מרוצים כי ירד מאיתנו הערב הזה, ואפשר להתרכז בדברים אחרים. ואז כחודש לפני המחנה עצמו, כשכבר הכל היה אמור להיות מגובש, מישהי בישיבת-צוות שאלה מה אנחנו, הבנים, מארגנים עבור קבוצת הבנים. הבנו שהולכת להיות חלוקה לבנים ובנות, והמחשבה על לקחת בנים בנפרד ולדבר איתם על פמיניזם ממש הטרידה אותנו. נפגשנו כל הבנים של הצוות וניסינו להבין מה אנחנו עושים עם זה, ניסינו להבין איך פמיניזם בכלל קשור אלינו. זו היתה נקודת המפנה עבורי. אנשים אמרו דברים שגרמו לי להבין, פתאום, שלא רק אני מתמודד עם חוויות מסוימות, שיש משהו שמאפיין גברים באופן כללי. זו היתה חוויה מטורפת. בסופו של דבר מגדר זו אחת הזהויות הכי ראשוניות, ואצל גברים אין עליה דיבור בכלל, זה שקוף לגמרי.

מאז ועד היום אני משתתף בקבוצות גברים בעלי מודעות פמיניסטית. הרעיון הוא ליצור מרחב רק של בנים-גברים כדי לדבר על החוויות המגדריות שלנו – הבנייה, קשיים, על הדיכוי שלנו של נשים ושל עצמנו. ככה נכנסתי לפמיניזם. ברגע שהבנתי שפמיניזם זה לא עוד דבר פוליטי שהוא מחוץ אלי, אלא משהו שהוא הכי אישי בעולם.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, לקחתי כמה קורסים במגדר והתחלתי להכיר את התיאוריות. זה בכלל הדליק אותי. זה לא יאמן, יש פה תיאוריות פילוסופיות סוציולוגיות מאוד עמוקות ועדיין הן הכי נוברות לי במעיים. יש פה את השילוב המושלם של לימודים מאוד מתקדמים ולימודים הכי אישיים בעולם. כל הזמן הפוליטי הוא האישי, והתיאורטי הוא האישי. בלימודי מגדר זה ממש מתגלם.

אחרי שנתיים באוניברסיטה העברית שמעתי שבתל אביב יש תואר בזה, עזבתי הכל והתחלתי מהתחלה בת"א. אני מאוד שמח שעשיתי את זה.

פרויקט נ.מ.ש: מחנכים לשיוויון מגדרי

פרויקט נ.מ.ש: מחנכים לשיוויון מגדרי


איך הגעת לעבודה בנ.מ.ש?

על נ.מ.ש שמעתי דרך חבר שמשתתף איתי בקבוצת גברים בעלי מודעות פמיניסטית. בגלל שמגדר ופמיניזם כל כך בער בי ולא חשבתי שדבר כזה קיים בכלל – סדנאות שנכנסים לתוך תיכונים. זה לא איזה מחנה קיץ אלטרנטיבי שבאים מחוץ לבית ספר ומחלקים פליירים ומציעים לנערות ולנערים להגיע לשמוע משהו שונה, אלא ממש נכנסים, מקבלים מסגרת זמן בתוך בית ספר, יש התייחסות פורמלית. זה היה ממש אדיר. נורא התלהבתי. ניגשתי לזה בסופר-התלהבות. היום אני יותר מפוכח. אני עדיין חושב שזה פרוייקט חשוב ומדהים אבל הוא לא ההצלה. השאלה היא מה קורה אחרי שאנחנו יוצאים מהכיתה. אנחנו נכנסים, אנחנו עוזבים ומי בעצם עובד עם הנערים והנערות האלה כל השנה, כל יום, ועד כמה המורים והצוות הפדגוגי מודעים לפמיניזם.

איך החוויה של להכנס לכיתה ולעמוד מול תלמידים מתבגרים?

זה תלוי איפה. לימדתי בשתי כיתות ברמת השרון, בתיכון "רוטברג", ושתי כיתות בחטיבת ביניים בבת-ים. אז קיים הבדל במיקום הגיאוגרפי, וגם בתוך בתי הספר עצמם יש את ההסללה של מערכת החינוך. יש כיתות מאוד איכותיות ושם זו חוויה מאוד נעימה, הם יותר קלים מבחינת משמעת, יותר מעניינים, זו חוויה מאוד מעצימה. היו רגעים ושיעורים שלמים שהרגשתי שהדברים עוברים, שיש הצלחות, אבל לא תמיד. יש את הכיתות שיותר קשה, שהן מוסללות. היה לי גם מאוד חשוב לנסות לעבוד עם הכיתות החלשות, ואני חייב להגיד ששם לפעמים זו הייתה גם חוויה מתסכלת.

אילו תכנים מועברים בסדנאות?

פורנוגרפיה, מיניות, סקס, חיזור. מדובר בילדים שחשופים לפורנוגרפיה מגיל מאוד צעיר. הם מדברים על זה המון, הרבה מהוידאוים בטלפונים שלהם הם סרטי פורנוגרפיה. זה ילדים שסופגים מהטלוויזיה, מההורים, מהמורים, מכל מקום רק סקסיזם ופטריארכיה, ופתאום בא איזה גבר שנראה כמו גבר רגיל אבל אומר דברים קצת אחרים. אז כן יש לזה אפקט. קשה למדוד את האפקט הזה אבל יש לזה אפקט. זה בדברים הקטנים. אני תמיד הרגשתי שהחיבור הכי גדול נוצר בקטעים של פורנוגרפיה ומיניות. יש שם פער עצום בין העיסוק שלהם לבין מה שהם יודעים. מדברים הרבה על המיתוסים שקשורים לפורנוגרפיה, על המיתוסים שקשורים לסקס, על איך הם חושבים שזה אמור לקרות, קצת על חיזור ומה מצופה מהם. קיימת אצלם גם הומופוביה ברמות ממש קשות. הם מבנים את הזהות שלהם על סקס והומופוביה. מה זה אומר להיות בן? "זה לרצות לזיין ולשנוא הומואים". בתחושה שלי התכנים שמועברים בשיעורים אלו דברים שאחר כך נשארים לחשוב עליהם או שאולי הם יעלו בשלב יותר מאוחר. התכנים כוללים גם הרבה מחשבות אישיות, זה הרבה להגיד "אני פמיניסט, ככה אני מתנהג בעולם שלי, זה המחשבות שלי על העולם", וזה קול שלא מגיע אליהם ממקומות אחרים. איפה נחשפים לקולות כאלו, בטלוויזיה? כולם משדרים פחות או יותר אותו מודל – הגבר הסקסיסט הפטריאכל, ואני חושב שהדוגמה האישית היא משהו מאוד חזק פה.

זה הרבה להגיד "אני פמיניסט" וזה קול שלא מגיע אליהם ממקומות אחרים. איפה נחשפים לקולות כאלו, בטלוויזיה?

"זה הרבה להגיד: אני פמיניסט, ככה אני מתנהג בעולם שלי. זה קול שלא מגיע אליהם ממקומות אחרים. איפה נחשפים לקולות כאלו, בטלוויזיה?" (צילום: ערוץ 10, השרדות)

אני מתחילה לחשוב שסדנאות על שיויון מגדרי יכולות להיות אפקטיביות יותר בכיתות נמוכות כמו א'-ב', לא?

אני מסכים איתך. גם מין, דרך אגב אבל זו רק דעתי האישית. בכיתות ו' לדוגמה הם כן עסוקים כבר במין, זו אולי גם התחלה של שיעור אצל חלקם, ומה שבית הספר וכל החברה עושה זה הסתרה גורפת. זה לשמור מיניות רחוק מילדים ואז מה שקורה זה שכדי להבין מה זה מין הם נכנסים לראות פורנו. אם בכיתה ה' היה נכנס מישהו ומראה להם תמונה, לא ציור, תמונה של גבר ערום ואישה ערומה ומראה להם ומדבר איתם על זה, לא בקטע פורנוגרפי, אז נראה לי שהיה להם פחות דחוף להכנס לפורנו.

הכיסאות בשיעורי המגדר באוניברסיטאות לא ממש מתפוצצים מנוכחות גברית, זה קשה למצוא גברים פמיניסטיים לפרוייקט נ.מ.ש?

זה נורא קשה להגיע לגברים פמיניסטיים. יש בעיה להגיע לגברים שזה בוער להם כמו שפמיניזם בוער לנשים. בבחירה של המנחים יש רצון למצוא גברים שמשדרים גבריות פחות או יותר נורמטיבית. אם יגיע מישהו לכיתה שיסומן על ידי התלמידים כהומו אז לא יפסיקו לצחוק עליו, זה יהיה מאוד קשה. בכיתה אני כל הזמן צריך להזהר, אם אני אתחיל להגיד דברים שיזעזעו אותם, בטח בשיעורים הראשונים, אז אני פשוט אאבד אותם. אני צריך כל הזמן לשמור איתם על ה"גבר גבר" הזה, על הסחבקיות, על ה"אני משלכם" ומתוך זה, מבפנים, לחשוף, וזה דורש תיחכום.

אני רוצה בעניין זה להכניס אמירה לגבי גבריות ופמיניזם: בגלל שגבריות ופמיניזם זה דבר כל כך מורכב, תמיד מעדיפים להשאיר את זה בצד. אני חושב שאם כבר מדברים על שינוי, בעיני זה מגוחך לדבר על שינוי ומאבק פמיניסטי שאין בו התייחסות שוות ערך לגברים. אני מרגיש שאין את זה לא בקרב חוקרות מגדר ולא בקרב נשים פמיניסטיות. יש לי רצון מאוד גדול להכניס את זה לשיח, אני חושב שזה מאוד רלוונטי. אני לא חושב שאפשר להיות גבר פמיניסט, אני חושב שאפשר להיות גבר שסובל מפטריארכיה. אני כן חושב שזה נכון שנשים יובילו את המאבק הפמיניסטי, אני לא רוצה להשתלט על המאבק, אני רוצה להיות בשוליים, אני רוצה להיות לצידן של נשים במאבק, אך לטובת המאבק הפמיניסטי צריך לחשוב איך לאפשר קצת יותר כניסה של נושאים ושל גברים לשיח.

"זה נורא קשה להגיע לגברים פמיניסטיים"

קשה להגיע לגברים פמיניסטיים (צילום: Cafe Press)


מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

אני מאוד רוצה ללמד מגדר, לא מבחוץ אלא מבפנים. יש כבר בגרות במגדר. יש מעט מאוד תיכונים שיש שם מגמה כזו, בדרך כלל זה רק בנות שהולכות למגמה הזו. כמובן זה בדרך כלל בבתי ספר עשירים או פרטיים שיכולים להרשות לעצמם מגמות כאלה. אני רוצה להיות מורה, אני רוצה להיות מחנך. זה הכיוון שלי. ואם לא יהיה מגדר אז אני אהיה מורה לסוציולוגיה ואני אדבר רק על מגדר.

אם כן חינוך זו הדרך שאתה מאמין שיכולה לגרום לשינוי?

יש לי גישה קצת פסימיסטית בנוגע לשינוי חברתי, אני לא בטוח שאני רוצה לפרוש אותה כאן, אבל אני לא מאמין ששינוי הוא אפשרי. אני מאמין שכרגע איך שאני רוצה לחיות את החיים שלי זה כאקטיביסט, כמישהו שפועל כאילו ששינוי הוא אפשרי, אבל בפועל אני חושב שלא הסדנאות האלה ולא מגמות מגדר בתיכונים יכולים להביא לשינוי ממשי. כי על כל דבר כזה אני רואה אלף גורמים אחרים שמבטלים את ההשפעה שלהם. אני די פסימיסט מהבחינה הזו אבל כן, אם להיות אקטיביסט ואם שינוי תיאורטית הוא אפשרי, אז ככה. זה שיש הפגנות של פמיניסטיות זה טוב ונחמד, אבל זה לא מזיז לאנשים להמשיך לצרוך פורנו ולהגיד משפטים כמו: איזה מטומטם, איך תפסו אותו, הרי אפשר להטריד מינית ולפגוע מינית בצורות יותר מתוחכמות היום. וזה קורה כל הזמן. הם ממש מדברים על זה: הם באים ומשתכרים במסיבה, רואים מישהי שזורמת והם אונסים אותה. הם לא אומרים "אונסים" הם אומרים "זורמים איתה", הם לא רוצים להמשיג את עצמם ככה, אבל בפועל מה שקורה זה שמלא בנות נאנסות. זה לא רק בגילאים שלהם זה גם בגילאים שלנו.

אז איך זה שאתה עדיין מתעסק בשינוי חברתי?

בתחושה שלי יש מבני כוח מאוד בסיסיים בחברה שלנו, שאף אחד לא מתייחס אליהם חוץ מקבוצה מאוד מסויימת של אנשים, שאף אחד לא לוקח אותם ברצינות בכלל. זה לא כמו לנתח את החברה מבחינה מעמדית. כולם יגידו לך שיש מעמדות ויש עוני ויש חזקים וחלשים. אנשים עדיין לא מתייחסים ברצינות ליחסי כוח מגדריים, וכל ההבניה המטורפת של זהות שנעשית בתוך היחסי כוח האלה. והעיוורון הזה הוא מטריף אותי, כדי לא להבלע בטירוף אני עושה. אני לא מאמין שאני אצליח לשנות, אני לא מאמין שארגונים פמיניסטים יצליחו לשנות, אבל אני עושה כי אני חייב. יכול להיות שבכיתות שהעברתי, את יודעת מה, לא יכול להיות אלא בטוח, ישבו בנים ששיחקו אותה "גבר גבר" ומגעיל וסקסיסט כי ככה זה אצל החבר'ה, כדי שהם לא ידחו אותם, ומבפנים הם מרגישים קצת יותר דומה לאיך שאני מרגיש, והעובדה שהם ראו אותי אולי נתנה להם קצת כוח. אז אולי זה שינוי ברמה הזאת.

תחשבי על זה שהתנועה הפמיניסטית יש לה כבר היסטוריה, 6 עשורים, משהו כזה. ומה שהשתנה זה הקרום, זה הפמניזים הליברלי. מבחינה פורמלית החוקים השתנו ומבחינה פורמלית אין אפליה, אבל בפועל תראי סרטים אמריקאים שיוצאים היום וזה מטורף. ראיתי שלשום קומדיה מטומטמת, "בתול בן 40" וזה פשוט היה כל כך סקסיסטי ופטריאכלי ואמרתי, מה השתנה משנות החמישים ועד היום? כלום.

אז יש את העבודה הזו עם הפרטים שאנחנו מגיעים אליהם ואנחנו מדברים איתם, אבל עדיין אני חושב שהשינוי לא קרה, לפחות לא השינוי שהיה חשוב, השינוי הרדיקלי. יחד עם זאת אני מסתכל על התמונה הכללית עכשיו ואני לא מיואש. היו הרבה מאוד רגעים טובים, הרבה רגעים שראיתי בעיניים שלהם שהייתי במקום הנכון ובזמן הנכון. קרו שם הרבה דברים טובים, אני שמח שהייתי שם.

8 תגובות

  • תודה רבה על הכתבה, נ.מ.ש. נשמע מרתק.

    זה באמת מדכא לחשוב עד כמה כל האקטיביזם הפמיניסטי שלנו מתגמד מול מאות אלפי הצופים שיש לתוכניות סקסיסטיות כמו השרדות. יחד עם זאת הפעילות היא חשובה ואני בטוחה שלפעילויות כמו נמש יש השפעות ממשיות על הילדים. כל הכבוד!

  • נועה, הראיונות הבאים יהיו כמעט כולם עם נשים (אם כי אני כן מקווה שנוכל למצוא עוד ראיונות עם גברים מהחוג).

  • דווקא אני חשבתי שזה נחמד ומקורי שהראשונה על גבר.

  • ראיון מאוד מעניין ומעורר הרבה מחשבות.
    כפי שנכתב בכתבה גם אני לא חושבת שפמיניזם צריך להיות עניינם של נשים בלבד ושמחה מאוד על כתבות וראיונות עם גברים כאלו. הלוואי והשיח על גברים ופמיניזם היה נשמע יותר.

  • מענין ומרענן, והכל טוב ויפה עד הפסקה הלפני אחרונה ואני מצטטת "תחשבי על זה שהתנועה הפמיניסטית יש לה כבר היסטוריה, 6 עשורים, משהו כזה"

    זה מה שמלמדים בתכנית ללימודי מיגדר בתל אביב? ככה מלמדים פמיניזם בנמש? אולי כדאי לעשות רענון קצר על ההיסטוריה של הפמיניזם. יש בכל זאת קצת יותר משישה עשורים (או משהו כזה).

    חוץ מזה, שיהיה בהצלחה ויישר כוח. יש עוד הרבה עבודה…

  • ראיון מקסים בכנותו.
    אני חושבת שזה המקום להפגין סולידריות פמיניסטית (ולא "נשית") משום שכפי שנשים מדוכאות ע"י הפטריארכיה כך גם גברים.
    ואגב, בנ.מ.ש לא מלמדים פמיניזם- עושים פמיניזם (ליתר דיוק פמיניזמים).

  • נראה לי שיש מקום למעט יותר ניואנסים בהתיחסות לפורנו.