המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60 הביאה לשינויים מרחיקי לכת בתפקידים המגדריים במאה העשרים. השינויים הביאו לכניסה ועליה דרמטית של נשים במערכות החינוך כולל השכלה גבוהה (כיום מדווחים כי אחוז הנשים המסיימות תואר ראשון בישראל עולה על זה של הגברים); עליה דרמטית של שיעור הנשים הלוקחות חלק בשוק העבודה; עליה באחוז הנשים בעמדות כוח ובעמדות פוליטיות ועוד. אך בנושא אחד טרם נרשמה סטיה בעקומת האחוזים: תקיפות מיניות.
לפי מחקר של ד"ר אביגיל מור עולה כי אחת מכל חמש נשים בישראל נאנסה; אחת מכל שלוש נשים עברה תקיפה מינית, 61 אחוז מהנשים דיווחו על נגיעות בעלות אופי מיני שחוו בניגוד לרצונן, ו-93 אחוז דיווחו על הטרדות מיניות מילוליות. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מדווח כי בשנת 2009 בלבד התקבלו כ- 35,000 פניות. פיתחו עיתון בכל יום נתון ותמצאו לפחות דיווח אחד על אונס ותקיפה מינית, ואלו רק האמיצות שהעזו להתלונן.
מדינת ישראל ושירותי המשפט והאכיפה לא עושים הרבה על מנת לצמצם את המספרים: בישראל קיים חוק התיישנות על עבירות אונס, גילוי עריות וניצול התעללות מינית בילדים, אשר מונע מנערות ונערים בבגרותם למצות את העונש עם העבריינים ובכך משתיק ומבטל למעשה את קולן/ם. קיימת סחבת עצומה בתיקים של עבירות מין, העונשים המוטלים על עברייני המין הינם קלים מדי, עסקאות טיעון שערוריות נסגרות פעמים רבות מבלי להתחשב ברצונה של הנפגעת להמשיך בתהליך ורוב הפוגעים למעשה אינם משלמים על מעשיהם.
מוסדות המדינה יכולים לעשות רבות בכדי להלחם בתופעה ולאפשר לנערים ונערות ובעיקר לנשים לחיות במרחב בטוח ולא מאיים: החל מיצירת קמפיינים תקשורתיים וקיום שיח חינוכי וחברתי בנושא אלימות ומין ועד הקמת מוסדות טיפול מניעתיים לעברייני מין, שינוי ופיקוח על הנורמות המיניות הפוגעניות המוצגות בכלי התקשורת, ביטול חוק ההתיישנות, תמיכה נרחבת והקצאת משאבים למען הקמת מרכזים לטיפול ארוך טווח בנפגעות ונפגעים וכן התנהלות רגישה יותר של מערכות האכיפה והמשפט מול הנפגעת, בכל הקשור לסחבת ולעסקאות הטיעון.
בשביל שכל אלו יקרו, יש צורך לעורר מודעות, יש צורך לצעוק ולהרעיש את מה שרבים מעדיפים לא לשמוע.
במוצאי שבת, 24 ביולי 2010 בשעה 21:00, ברחבת מוזיאון ת"א תתקיים עצרת מחאה המונית בהשתתפות אהוד בנאי, מרינה מקסימיליאן בלומין, דפנה והעוגיות ועוד. חשוב מאוד מאוד שתגיעו.
