ארכיון - ספרים ופרסומים

ד"ר הנרייט דהאן-כלב על הספר החדש: "אשת לפידות"

הרצאה שנשאה ראש התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון, בערב דיון לכבוד השקת ספרה החדש של חוה עציון הלוי: אשת לפידות.


הנרייט דהאן כלב:
"פתיחה – הערה של גילוי נאות על המימד האישי בקשר שלי לחוה – קראתי את קשר האליטות בישראל ואת מקום בצמרת, שניים מהטובים שנכתבו על ההגמוניה בישראל. למדתי מהם ואף לימדתי אותם, מה שחוה לא ידעה, כמו שכל חוקר לא תמיד יודע, מי הם כל קוראיו. אבל מה שראוי לגילוי הנאות הוא שספריה הם שסייעו לי בביקרת וניתוח עבודתה של הועדה שעציוני אחר עמד בראשה, הועדה שחקרה את מה שכונה "מאורעות ואדי סאליב". עבודת השדה שלה כסוציולוגית והסינתזות שלה פקחו את עיני באשר לאופן בו טוותה מפא"י את רשת השליטה שלה בכל הרקמות של הדמוקרטיה הישראלית. אז הערב הזה מאפשר לי לסגור מעגל ולומר תודה על מה שלמדתי ממחקריה של חוה ועל כך שאינני חוקרת ועוסקת בכתביה כמו גם בספר עליו נסב ערב חגיגי זה ממקום חף מרגשות וממעורבות שאינה רק אובייקטיבית, כפי שמכתיבות לנו המחויבויות האקדמיות.
חוה בחרה לכתוב רומן, בעת הזו של חייה, כשהיא משוחררת מהחומרה המוכתבת מן העשייה המחקרית. מבחינה זו ניכר בטקסט השחרור מהנטל ועל חשבונו באה ההנאה שבכתיבת הרומן, הנאה שנסוכה בו לכל אורכו. זה מה שחיבב אותו עלי, הכיף של הכותבת שעובר אל הקוראה.

אינני אשת ספרות ולכן לא אדרש להיבטים הספרותיים דרך חווית הקריאה. זהו ספר שצעירים מתבגרים יכולים למצוא בו עלילה מעוררת הזדהות. הם יכולים למצוא את עצמם בה ובמובן זה הספר הוא עכשווי לא פחות משהו רומן מקראי. יש בו שפע של גילויי רגשות עזים, כמו זעם, אהבה, גבורה, תחושת סכנה, ותחושת מפלה, חווית ניצחון עמוקה, קינאה וחיבה. בעמוד 14 היא כותבת על הנסיכה אשרה: "באותו ערב אירע שהצעירה בבנות המלך, שעד אז היתה נתונה בתרדמה עמוקה, הפכה לפתע תוססת בחיותה וכמו ניעורה לחיים חדשים". המיתוסים הנטועים בעלילה, כמו גם עיצוב הגיבורים מקושרים למיתוסים מוצאים את דרכם למיתוסים אחרים כמו זה, אותו קושרת חוה לאגדת היפהפיה הנמה המתעוררת לנשף תוססת וחיונית והלוכדת את דמיונן של נערות צעירות, חרף המהפכה הפמיניסטית. זוהי טכניקת הזדהות  שחוה חוזרת עליה לאורך כל הרומן: ביודעין או שלא ביודעין היא אורגת את הסיפור כך שיהדהד וישתקף בעולם הידע הרווח בימינו, עולם ידע שמושתת על מיתוסים ואתוסים עליהם גדלנו, וכך מניעה את רגשות ההזדהות שלנו. בהמשך אציג עוד דוגמאות לכך.
הדימיון של חוה קורא דרור לעצמו ונכנס לטקסט כדי לתאר את דמויות הגיבורות כפי שהיא היתה רוצה לראותן, פעם כניגוד ופעם כהשלמה. בעמוד 9 היא מתארת את דבורה ואשרה בת יבין מלך חצור,  כשתי נשים שמראן מנוגד בתכלית. בעמוד 7 מתוארת אשרה אשת סיסרא הצעירה כיפהפיה ש"שערה החלק הארוך, זהר כחיטה שהבשילה, גלש על גבה ועל כתפיה. עיניה גדולות כחולות-ירוקות ומלוכסנות כלפי מעלה בקצותיהן, זהרו ועורה החלק בהק בלובנו. את תווי פניה ירשה מאביה, המלך…[ו]יצא שמה של אשרה לתהילה ברחבי הממלכה" ומולה, בעמוד 9 דבורה "שלא כבת מלך חצור, היא לא היתה כלה צעירה. היא היתה אשת איש בשלה בת שלושים וחמש שנשואיה לבעלה לפידות ארכו שש עשרה שנים בטרם שילח אותה מביתו  על לא עוול בכפה. שלא כאשרה, היא לא היתה יפת תואר, אך תווי פניה היו רבי חיות. קומתה הגבוהה גופה המלא שיוו לה הוד והדר. שערה החום הכהה ובו בוהק אדמדמם, התפרץ לכל עבר בתלתלי פרא. עיניה השחורות עוררו ברואיה יראת כבוד, ולעתים אף העבירו בהם חלחלה בשל העוצמה האצורה במבטן." תיאור זה של הבדלים פיזיונומיים בין הגיבורים מתחזק בתיאור "עורם הלבן כשלג הנערם על פני האדמה בחדשי החורף הארוכים של התושבים." (ע 7) ובעמוד 13 בתיאור יבין מלך חצור שהיה "גבה קומה וצנום…בהיר שיער ובעל עיניים כחולות-ירוקות מלוכסנות, ובצדק היה ידוע כמלך יפה תואר ובעל הדרת כבוד…" אני קוראה את הטקסט הזה ומזהה את כוונתה של חוה להתוות מתח שמכין את התשתית לעלילה מותחת המתחוללת בין כוחות קיצוניים.היא קורצת עבורינו את המתחים מניגודים שונים גם בין הגיבורים   שוב   אותה טכניקת הזדהות עם עולם הידע שלנו מזהה את מתחים בין לבנים ושחורים  ומתיישב על סטריאוטיפ הגזע, ואצל ישראלים אולי על סטריאוטיפ המתח בין אשכנזים למזרחים.
אשת לפידות מאת חוה עציוני-הלוי

"אשת לפידות" מאת חוה עציוני-הלוי

.
כל אלה מובאים כאמור, לדרגות קיצון, כמו שצעירים, שעדיין רואים את החיים בשחור לבן, אוהבים לקרוא.  ה עלילה מסובכת, רוויה תככים ותחבולות. עלילה שמספרת את המציאות כפקעת מסובכת של קורים ויחסים, עלילה שפורשת את המתחים בין הגיבורים כמו בין הקהילות והלאומים, כפי שהם עולים ומתכתבים עם ההקשר ההמקראי. חוה מתווה את התסבוכת אבל לא מסתבכת בה. היא מצליחה להיות ברורה ולפשט את ההתרחשויות כשהיא שוזרת ושבה ושוזרת אותם על החוט הדק של המקורות.
דבורה המגורשת על לא עוול, ואחר כך תשוקתו של ברק אליה, המעוררת את תשוקתה אליו ממלאים חללים מקראיים שלא לגמרי ברור מהטקסט המקראי אם התרחשו אם לאו. על כל פנים יסודות אלה יוצקת חוה לטקסט על מנת לייצר סימטריה של יחסים אינטימיים משני צידי המתרס וכך להשיג איזון עלילתי.
חוה לא חסכה בתיאור יחסים בינאישיים ורקמה יחסים מרתקים בין הנשים בעלילה. גם בנותיו של יבין שנפלו בשבי מתוארות בזיקתן לדבורה, בהיותן עלמות בחצר המלכות ואחר כך בנופלן בשבי ברק, שעימו היו לדבורה יחסים של מפקדת, מנהיגה, אך גם מושא לתשוקה מינית לוהטת. הדינאמיקה הזו, היכולת של חוה לראות את היחסים הבינאישיים המשתנים לאורך העלילה, העניקו לה חיות והפיחו רוח בדמויות שניצבו לנגד עינינו, פעם ענקיות בכל הדרן האנושי ופעם בשפל קטנותן.
כסוציולוגית מנוסה שמכירה את החוקים, את הפוליטיקה ואת עולם המלחמה העתיק כמו גם המודרני, הידע שלה מוצא את דרכו גם הוא לעלילה על מנת לצייר לפנינו תמונה דינאמית. חוה מספרת על עלילה ריאלית עקובה מדם ורוויה באלימות ומקפידה, גם כאן, ליצור איזון שחושף את המציאות הקשה של עוינות ומשטמה, שלצערינו אנו חווים עדיין בחיי היום יום שלנו. כאן מצאה חוה שפע של חמרים להתחבר אליהם. ללא התחסדות מתוארת ישראל כממלכה של "פראים ואכזריים ורצחניים מאין כמוהם. הם לא ירחמו גם על נשים, אפילו הן גבירות ענוגות וחסרות ישע." שם ע 8, דעתם של בני חצור, הפלישתית שהם לא פחות מהם אכזריים. חוה מגלה בקיאות בחוקי המלחמה של אותם ימים פירושם של ניצחון ומפלה ותוצאותיהם. מפלה בכל עת היא טרגית באופן אחר לנשים מאשר לגברים וחלוקת שלל בעת ההיא כוללת צ'ופר אכזרי במיוחד לנשים, הקצאת נשי האויב הכבוש  מוענקות על ידי המצביא לחייליו לשפחות ולפילגשים (ע 18).
עוד בעניין כללי המלחמה, בעמוד 19 מצטטת חוה את הפסוק "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ שם אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקירבך" קשה שלא לערוך את האסוציאציה למתרחש היום, והספר רווי במסרים אלו שחוה מגלה בהם בקיאות ועורכת סינתזות והתאמות בין  אירועי העבר לבין האקטואליה. גם כאן, הדברים לא מפורשים אבל הם מתכתבים ומהדהדים את הנעשה היום. אחד המוטיבים המרכזיים שחוזרים על עצמם בסיפור הוא הצימאון לביטחון צבאי, כלכלי, פוליטי, לשקט. כל זה בליבה של עלילה שכולה מלחמה מתח וחוסר ודאות. בטחוניזם? גם, והרוצה להכיר את דעותיה הפוליטיות של חוה ולדעת משהו על הדמיון של התקופה לימינו, יזדרז וירכוש את הספר ויקרא בו.
המתח המרכזי בספר הוא כמובן המתח המגדרי. כבר מראשיתו מתארת חוה את גיבוריה כספקנים ביותר באשר ליכולתן של נשים למשול. "אישה המושלת בעם? הבלים. אישה צריכה להיות עזר לבעלה, ולא לשלוח את ידה בענייניהם של גברים."  ע  20, סיסרא אומר שורות אלה בצחוק רועם. דבורה יוצאת חוצץ נגד הסטריאוטיפ הכולא אותה במקום זה וכאילו מתוך כך יוצא שהחלטתה לצאת למלחמה היא חלק מרצונה להראות שגם נשים הן נחושות ויכולות לנהל מלחמות עקובות מדם והיא משיבה לו: "אם כך, תהיה בינינו מלחמת חרמה. מאבק עד מוות." (ע 21).
בנקודה זו אעצור את דברי על העלילה והגיבורים בתיקווה שעוררתי את סקרנותכם ומיד אחרי הערב תרכשו את הספר כדי להמשיך ולקרוא בו ותעניקו עותקים גם כמתנה. אני רוצה לעבור לחלק השני של דברי, ולהתייחס לחלק האחרון, לדבר המחברת בעמוד 327 ועד סופו, שהוא בעיני לא פחות מרתק, ואולי כחוקרת בשדות דומים, אפילו יותר. חיבתי לסוגיית הנשים בפוליטיקה,  שאני עוסקת בה באופן מקצועי זה שנים הביאה גם אותי לדבורה. גם אני נדרשתי לדמותה המרתקת והבלתי ברורה בהקשר של נשים ומשילות.
בעמוד 327 כותבת חוה "לפני זמן מה השתתפתי  ברב שיח על נשים בתנ"ך, ואחת הנוכחות בקהל שאלה: למה אנחנו, הנשים באלף השלישי, צריכות להתעניין בנשים מהתנ"ך? אהבתי את התשובה שחוה נתנה לשואלת ואני דוחקת בכם שוב לקרוא את הספר כדי לדעת אותה, כי לא אביא אותה כאן, אלא את הערכתי לתשובה. חשיבותה של השאלה ביסוד הענווה שהיא תובעת מאיתנו. אנחנו היום חושבות את עצמנו, לפחות רבות מאיתנו הפמיניסטיות, למהפכניות שמחוללות  שינוי בחיינו ובחיי אחיותינו. אם נעיין בשינויים שהתחוללו מאז ועד היום ונקרא בזהירות את הטקסטים שהתחלנו לחשוף ולקרוא, נגלה שלא המצאנו דבר, המאבקים וההתמודדויות של נשים טבועים  בסיפורי חייהן של הנשים מקדמת דנא והם מבליחים בכל פעם  מחדש. היסוד המפתיע שבהם  הוא הגילוי שלנו, הפמיניסטיות, שהם היו מאז ומעולם אך לא הורשינו לשמרם וללמוד אותם ולהפוך אותם לנכס צאן ברזל של ידיעותינו כממוגדרות לתפקידים מסוימים בלבד. צודקת חוה כשהיא מציעה לנו לשאוב מהן השראה, הגם שלא לחקותן, באשר תנאי ואופני חייהן שונים בתכלית משלנו, אך החמרים מהם עשוייה ריקמת הדיכוי הממגדרת נשים, נותרה כשהיתה. ההבדל הוא שהיום יותר נשים ויותר מתמיד קוראות אותה אחרת וקוראות עליה תגר, לפעמים.
הרומן, אומרת חוה ב 328, בא למלא פערים שהותיר המקרא בין האירועים. כולנו מבינים שלא באמת כך היו פני הדברים ודמיונה של חוה מתגלה בכל הדרו ממש במקומות בהם התגלו החורים העלילתיים. מבחינה זו מדובר בתרגיל ספרותי מאתגר שחוה נענתה לו והקוראים יכולים להפליג איתה למקום שהשראתה תיקח אותם אולם קיסמו בכך שהוא מצית את הדימיון ומתגלה כאפשרות אחת מיני רבות להפליג אל מחוזות הדימיון הלא נודעים. אז אני קוראה לכם לעשות תרגילים דומים, עם סיום קריאת הספר.
לא תמיד השתכנעתי מחמרים שמילאו את החללים והייתי רוצה לשמוע מחוה מה היה מבוסס על ידע שחקרה ומה הוא פרי דמיונה. למשל, לא ברור לי אם היותה של דבורה גרושה, מבוסס על מקורות או זהו "מילוי חלל" שבא לעצב את העלילה בכיוון בו ביקשה חוה לקחתה. לאורך כל העלילה עולות היפותזות דומות שעוררו אצלי שאלות באשר למעמדן. על כל פנים, שיקף הדבר בעיני את חוה הסופרת שהכשרתה כחוקרת ביצבצה חדשות לבקרים מתוך הרומן ולא תמיד ניתן היה לקבוע מי היא מי. זה היה עבור החוקרת שבי, סוג של משחק מסדר שני, עוד רובד בהנאה, שחיפש, כמו שרק חוקרים יודעים לחפש, בדיקדוקי עניות. שוב, חוה אולי לא התכוונה לכך, אבל תודה.
אחת השאלות המרכזיות שנותרת בלתי פתורה אצלי, מן הצד המחקרי הוא שאלת היותה של דבורה אם. אומרת חוה, בודאי שהיתה אם, הרי כתוב, "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל". עמדתי היא שלהיות אם לאומית אין משמעו להיות אם ביולוגית, ולכן מכאן לא נוכל להקיש את הדבר. זאת ועוד, לנוכח נפתוליה מול ברק, מול לפידות ומול שאר הגיבורים הגברים, לא ניתן להכריע לדעתי בשאלה זו. מהמחקר שביצעתי על שש נשים מנהיגות, שלוש מיתולוגיות ושלוש בנות זמננו, ובהן דבורה, לא הצלחתי לחלץ אישוש או הפרכה למימד זה של אימהות אצל המנהיגות.
אני מבקשת ברשותכם להעמיק מעט בעניין זה ולטעון שמהחקר שביצעתי עולה שהפוליטיקה לא סובלת את העירבוב הזה בין אימהות ובין מנהיגות. הפרשנות הגברית המבקשת לשמר את דמותן של הנשים כרגשניות כאימהות המחויבות בעיטוף רגשי רך בשלבים המוקדמים של גידול ילדים, תיטען שהדבר נובע מכך שמנהיגות תובעת את ההיפך, הכרעות קרות ואכזריות. ומאחר שנשים רגשניות מעצם תפקידן, הן ועלולות לקבל החלטות שימיטו  אסון על הממלכה. כך הגל. חוה הולכת מעבר לעמדה זו וטוענת שדבורה יזמה מלחמה, מכאן שיש לי ספק באשר לאימהותה. המקורות על כל פנים אינם מגלים לנו. מול זה נוכל גם לומר שדבורה יזמה גם שלום, כשיכלה ואחריה כתוב "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אלא, שדוקא טענה זו חותרת תחת החיפוש אחר עמדה הגורסת שיש לנשים דבר מה ייחודי להציע בבואן לשלטון. ולא היא, אין שום דבר פמיניסטי בשלטונן של נשים בפוליטיקה או בצבא. מנהיגות פמיניסטית, שהיא היא השאלה שמעסיקה אותי, תיתכן כאשר סדר היום הפוליטי משתנה כך שהסוגיות המעסיקות את הציבור כפריון הולדה וניהול יחסים בינאישיים יטפסו לראשו ויעמדו מעל  הבנתנו כיום את היחסים הבינלאומיים והמדינתיים, שלא במונחים של כוח פצצות ואיומים בלבד. לא אינני צמחונית, אני רק מבקשת להוסיף את הסוגיות המוסריות המצויות בשולי קיומנו כגון סחר באיברים, פונדקאות, אלימות מינית בתוך המשפחה, סחר באברים, ועוד.
בניגוד לפמיניסטיות רבות חוקרות מיקרא, שקוראות ומעניקות פרשנות למקורות היהודיים, ומציבות תיאורים שכיחים המקדשים נשים כדמויות מופשטות ורוחניות, וכך מצומצמות אותן לפרופיל של נשים חיוורות וחד מימדיות, אני מעדיפה את  גישתה של חוה המבקשת לשמר בכל מחיר את אנושיותן של הנשים, כבנות אדם אשר להן חולשות ותשוקות, הן נבונות אך יש בהן גם מעשי סכל, יצריהן נכבשים לעתים ולעיתים משתלטים עליהן וגואים. זהו מבט מפוכח שמחלץ את הנשים המקראיות מעמדת המופת בה נכלאו ומאפשרת שחרור מהסגידה להן ויותר הזדהות עימן. בכך היא מקרבת אותן אלינו.
בעמוד 332 מציעה חוה  ששירת דבורה כמו גם תפילת חנה, מלמדות על ידיעת קריאה וכתיבה של הנשים בנות המעמדות הגבוהים. לא השתכנעתי מהנימוק, אך נוח לי כפמיניסטית להאמין שהיו גם היו נשים שרכשו השכלה, לעיתים גם תוך חרוף נפש.
וכך, אחרי שנים של כתיבה נאמנה לקודים מחקריים נוקשים ודרקוניים, אנו מקבלים מחוה רומן בו היא מרשה לעצמה לכתוב בהנאה מעוררת קינאה, טקסט שמרשה לעצמו ביטוי של פואטיקה, הומור ורומנטיקה. הסגנון האקדמי מתחלף אף כי נשאר נאמן בבסיסו למחקר ולתחקיר אותו ביצעה חוה לפני ובמהלך כתיבת הרומן.
אז לקרוא בהנאה."