כדאי לקרוא
אוטוביוגרפיה של שפחה/ הרייט ג'ייקובס
זהו סיפורה האמיתי של שפחה אפרו-אמריקנית שנכתב ב-1861, לאחר שג'ייקובס הצליחה לברוח צפונה. ממספר מוגבל של עובדי כפייה, שחורים ולבנים, שהובאו לוירג'יניה ב-1607, גדל מוסד העבדות והתפתח. החל מ-1654 מותר היה להפוך אדם לעבד למשך כל חייו במרבית ארצות הברית. עד המאה ה-18 כבר נקבעו תקדימים משפטיים לפיהם העבדים יהיו ממוצא אפריקני ולעיתים ממוצא אינדיאני.
החלק הנורא בעבדות האמריקנית, לפי ג'ייקובס, הוא שאדונים לבנים, בעלי משפחוה ועמדה בקהילה, היו מכניסים להריון שפחות שחורות ואת הילדים שלהם היו מוכרים אחר כך כעבדים. לינדה ברנט, כפי שהיא קוראת לעצמה בספר, היתה רכושו של הדוקטור פלינט, שלא הסכים למכור אותה כדי לאפשר לה להינשא לבחיר ליבה, אדם שחור בן חורין. הדוקטור היה נחוש לשמור אותה עבור עצמו ואף בנה לה בית קטן במקום שקט מחוץ לעיר.
בגיל חמש עשרה ג'ייקובס עושה בחירה אסטרטגית. היא מחליטה שהדרך היחידה להתחמק מהדוקטור היא להיכנס להריון מאדון לבן אחר, עליו היא יכולה לסמוך שלא ימכור את ילדיהם. בספרה מנסה ג'ייקובס לשכנע את קהל היעד שלה, הקוראים הלבנים מהצפון, שאין לשפוט שפחה לפי אותן אמות מידה בהן משתמשים כדי לשפוט אחרים, שהבחירות שהיו פתוחות בפניה כשפחה הן מאוד שונות משלהן.
כדי להעביר את המסר הפוליטי שלה ג'ייקובס השתמשה עבור ספרה במודל של הרומן הסנטימנטלי שהיה פופולרי בקרב הקוראות הלבנות. זהו תיעוד היסטורי-סנסציוני של המסע הפרטי של הכותבת, ולהבדיל מרומנים אחרים מהסוג הזה של ג'ייקובס, מסתיים בחופש, לא בנישואין. יצא בהוצאת סהב הוצאה לאור
