ספרים ופרסומים

על "מסכת" חוב' ט: יפה ברלוביץ

                                                                                                                   

'אמרי לחוכמה אחותי אַתְ': למה אין כתב עת עיוני פמיניסטי בעברית

עם הקריאה בכתב העת מסכת חוברת 9

 

בימים אלה יצאה לאור חוברת מס' 9 של כתב העת מסכת. כתב עת זה, שכותרת-המשנה שלו מתחקה אחר ספר משלי (ז' ד'): "אִמְרי לחוכמה אחותי אַתְ", מְהַוֶוה במה לדברי מחקר יצירה והגות העוסקים באישה ביהדות. גם כותרת המשנה של כתב העת Nashim , שיוצא אצלנו בשפה האנגלית, מציג עצמו ככתב עת ללימוד נשים יהודיות וסוגיות מגדר, שלא לדבר על קבצי המאמרים קולך, שיוצאים מידי שנה בעקבות כנס שנתי שמארגן 'פורום הנשים הדתיות', שהוא כדבריו: "תנועה פמיניסטית ציונית-דתית המחוייבת להלכה, למסורת ישראל ולשיוויון מגדרי". למותר לציין כי הצירוף נשים, דת ופמיניזם מפתיע כל פעם מחדש, ולא בכדי הכל מציינים שהמהפכה של סוף המאה ה-20/תחילת ה-21 – היא המהפכה של האישה הדתית הלמדנית (לרמותיה השונות), אם זו הנחשפת ללימודים תורניים, להוראתם ולמחקרם, ואם זו שלימודים תורניים אלה מובילים אותה גם למילוי תפקידים של כלי קודש בקהילה.

כאן יש להזכירכן/ם, כי רק כתבי עת מחקריים שעניינם נשים ויהדות עומדים לרשותם של החוקרות והחוקרים בארץ. כתבי עת בנושאי נשים ומגדר באופן כללי – לא מצויים, ואפילו לא מומלצים על ידי האקדמיה. מסתבר שהועלו מספר יוזמות לכתבי עת כאלה, אבל חברות וחברי וועדות הקרנות לקידום לימודי האישה באוניברסיטאות ובמכללות, דחו יוזמות אלה בטענה שמוטב לשלוח את פרי המחקר לכתבי עת בחוץ לארץ, כדי לקבל קרדיט גבוה יותר לרשימת הפרסומים, מאשר לפרסמם בכתב עת ישראלי כאן. ואכן חוקרות וחוקרים מרבים לחזר על פתחיהם של כתבי עת בחוץ; אבל מה יעשו סטודנטים/ות לתארים מתקדמים (ואפילו דוקטוריות/יםת צעירות/ים) שרק עכשיו בוחנות/ים כיווני מחקר משלהן/ם, ושעדיין אין להן/ם קשרי חוץ? ומה על כל אותם סטודנטים וסטודנטיות הממלאים לעיפה את החוגים, המחלקות, התכניות, והחטיבות למיניהן של לימודי נשים ומגדר. הלא כל אוניברסיטה ומכללה מתגדרת בפיתוח לימודים אלה, אבל לאן ינווטו לומדיה ולומדותיה את עבודותיהם, ומדוע השפה של לימודים אלה, היא רובה ככולה במושגים ובמונחים זרים? שהרי אם אין מחקר פמיניסטי בעברית, אין גם שפה פמיניסטית בעברית. ובינתיים הכל צובאים לעזרה על דלתותיה של "האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר" ופתרון – אין.

לכן עלינו לברך על היֵש, ולהודות על כתבי העת הקיימים, וגם אם כולם מתנתבים למסלולים של יהדות בלבד, בכל זאת יש בהם כדי להציע כר נרחב לדיון פמיניסטי ומגדרי.

ולראייה החוברת העכשווית של כתב העת מסכת. הנושאים מגוונים ומפתיעים בטקסטים נשכחים וחדשים מתקופות שונות ומתפוצות שונות. כך למשל הוא מאמרו של שלמה שרתוק אודות הסופרת והמלומדת היהודיה-הבריטית גרייס אגילאר (המאה ה-19), וכיצד פרשה את מעמד האישה ביהדות המסורתית-המודרנית, בהשוואה לעמדתו בנידון של הרב והפילוסוף שמשון רפאל הירש בן אותה תקופה; או מחקרה של דורית יוסף אודות "הַקְרבה מחאה ומשמעות" בכתביהן של שתי אימהות שכולות (רבקה גובר ומנואלה דבירי). כאן יש להדגיש כי המתודה ההשוואתית היא דומיננטית בקובץ זה, והיא מזינה את הדיון בכתביה של רות רייכלברג ז"ל. ואכן קורפוס מאמרים נכבד מוקדש כאן לזכרה של החוקרת שהלכה לעולמה, ואשר שימשה במשך שנים ראש המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. רייכלברג ילידת אלג'יר עלתה לארץ בגיל עשרים, וכבר מעצם עבודת הדוקטור שלה בסורבון, קשרה את מחקריה בתיאטרון הצרפתי (פול קלודל) והספרדי (פדרו קלדרון) עם לימודי יהדות וקבלה ('גלות ישראל' במחזותיו וביצירתו הפרשנית של פול קלודל). הדיון המתפתח כאן אודותיה, יוצא בעקבות ספריה: דון קישוט או סיפורו של יהודי במסכה, וכן ההרפתקה הנבואית: יונה שקרן האמת.

ולבסוף יש להזכיר את התרגום משיריה של קדיה מולודובסקי ביידיש. הסדרה "שירי נשים" תורגמה כאן לראשונה על ידי שלמה צוקר (מתוך לילות חשוון, שירים, וילנא 1927), ומלווה את מאמרה של רבקה דביר-גולדברג, המקביל בין מולודובסקי לדבורה ברון.  

אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו ללא סיפור אהבה גדול ועצוב שעומד מאחרי מסכת: מפעל זה בא להנציח את זכרה של אסתר אומן ז"ל, על ידי בעלה פרופ' ישראל אומן זוכה פרס נובל בכלכלה. אסתר אומן, אישה חרדית ילידת גרמניה (1931), שבנעוריה בירושלים התעקשה ללמוד אמנות ב"בצלאל", ובעת לימודיה שם הצטרפה גם ל"הגנה" ושימשה כחובשת במלחמת השחרור. עסקה והשתלמה בצורפות, ובגיל מבוגר שבה ללמוד באוניברסיטה והגבירה את לימודיה בנושאים תורניים. החוברת הראשונה של מסכת יצאה לאור ב-2002, ומאז עורכת אותה בקפדנות ובהתמדה רבקה דביר גולדברג.