ספרים ופרסומים

הזיקנה/סימון דה בובאר – תרגום בלהה ברגמן

תמצית פרק הסיכום של הספר 'הזיקנה' מאת סימון דה בובאר ( 1970 )
תרגמה מצרפתית בלהה ברגמן

הזיקנה איננה מסקנה הכרחית של הקיום האנושי. מספר רב של בעלי חיים עוברים מן העולם לאחר שנתרבו מבלי לעבור שלב של ניוון. נכון, האורגניזם האנושי סובל על הגיל מירידה בכושרו. קימץ ירידה בפעילות היחיד ופעמים גם ביכולתו השכלית ובעמדתו כלפי העולם. אולם, בתקופות מסוימות בהיסטוריה, שלא כמו היום, ניתן לזיקנה ערך רב עקב סיבות פוליטיות וחברתיות.

בדיוק בגלל אותן הסיבות מבחינים כיום בזקנים רבים המשלימים עם סוג של פסימיות 'ויטאלי' .

אם הרצון לחיות חיים מלאים הוא מקור לאסון, הרי הגיוני כביכול להעדיף משהוא שהוא מעין חצי חיים חצי מוות. רובם הגדול של בני האדם מקבלים את הזיקנה בעצב או במרד והם דוחים בלבם את הזיקנה יותר מאשר את המוות עצמו. לאמיתו של דבר, לא המוות כי אם הזקנה היא הקוטב הנגדי לחיים במימד הזמן. זו האירוניה. המוות הופך את החיים לגורל. במובן מסוים המוות מציל את החיים בהכילו את המימד המוחלט, הנצחי. הוא מוחק את הזמן.

אבל במקרים רבים ההווה הוא ניוון ואפילו הכחשה של העבר. הארועים של העבר, החכמה שנרכשה, שומרים את מקומם בתוך חיים דועכים. כאשר הזיכרונות מתפוררים, החיים מתפוררים לולאה אחר לולאה כמו אפודה משומשת.

האדישות בה נתקל הזקן מערערת ומכחישה את אמונותיו, את עולותיו. האם היה הכל טרחה לבטלה ? טרחת שווא ?

לא הכל מוותרים. רבים בולטים דווקא בעיקשותם. אולם יש והופכים לקריקטורה של עצמם. רצונם נשמר לעתים בעיקשות המנוגדת להיגיון. ההרגלים, האוטומטיות, הסקלרוזיס, מונעים המצאת חידושים והתחדשות.

הזיקנה היא קומדיה מתמשכת שמשחק אדם כדי להשלות אחרים ובעיקר את עצמו. קומדיה המתייחדת בכך שהסובייקט משחק אותה גרוע.

'המורליסטים' מטיפים לקבל את הרעות שהמדע והטכנולוגיה אינם מסוגלים לסלק, כלומר, את הכאב, המחלה, הזיקנה . לשאת מצב המשפיל אותנו כאילו מגביה אותנו.

כישלונן של ההצעות האחרות הרי מחייב הצעה שכזו… זהו משחק מילים גס. תכניות ומשימות אינן מתייחסות אלא לפעולות. להיכנע לגיל איננו אחד מאלו. לגדול, להזקין, למות. זמן עובר – זו הפטאליות של הקיום האנושי. אך כדי שהזיקנה לא תהיה סיום מגוחך לקיומנו בכללותו, אין לכך אלא פתרון אחד ויחיד והוא להמשיך בפעילות. לפעול למען מטרות הנותנות משמעות לחיינו. משמע- התמסרות ליחידים, לעניין, לפעילות חברתית, לפוליטיקה, לרעיון, ליצירה. בניגוד למה שמציעים 'המורליסטים' , יש ויש לשמור על תשוקות ומאווים החזקים דיים כדי לא להגיע לנסיגה של עצמיותנו. החיים הם בעלי ערך כאשר קיים קשר עם אחרים, אהבה, חברות, רוגז, התפייסות. כך ורק כך נשמרת הסיבה להגיב ולהתבטא.

תכופות ממליצים לאנשים ל'הכין' את זיקנתם. אולם אם המדובר הוא רק בחסכון כספי לעת זיקנה, בבחירת מקום המגורים עם הפרישה, לרכישת תחביבים, הרי לא נעשה די. יש לחיות חיים של מעורבות אשר יתנו את האפשרות להמשיך בניחוחם של חיים אמיתיים ואפילו באשליות אבודות.

אולם, אפשרויות אלו לא ניתנו אלא קומץ זקנים בעלי זכויות היתר. בגיל האחרון מתגלה התהום בינם לבין מרבית בני גילם באופן הקיצוני ביותר. בהשוואתם אלו לאלו אנו יכולים להשיב על השאלה אשר הוצגה בתחילתו של ספר זה : מהו הבלתי נמנע בשקיעה של הפרטים ? באיזו מידה החברה היא האחראית לכך ?

כבר ראינו כי הגיל בו מתחילה תשישות הזיקנה תלוי תמיד במעמדם החברתי/כלכלי . כורה בגיל 50 הוא אדם הרוס בעוד רבים מבין בעלי זכויות היתר נושאים בקלות את גיל ה- 80 . ההידרדרות במצבם של הפועלים המזדקנים מהירה. שנים אחרונות של 'משך קיום' גרידא. גופם הרעוע הוא טרף למחלות, למומים. בעוד מי שהייתה לו ההזדמנות לשמור על בריאותו היטב כל חייו יכול לשמרה היטב גם עד המוות.

בזיקנתם נידונו המנוצלים אם לא לעליבות או לעוני, למגורים בלתי נוחים, הרי נדונו לבדידות. עובדות המותירות רגש של כישלון כולל וחרדה כללית. הם שוקעים בבהיון המשתקף גם באורגניזם. גם מחלות הנפש הפוגעות בהם ברובן תוצר של השיטה.

אם נשתמרה בריאותם וצלילות דעתם, עדיין הם טרף למגיפה הנוראה – השעמום. נשללה אחיזתם בעולם. מחוץ לעבודה היו רק שעשועי פנאי מנוכרים . עובדי כפיים אינם מצליחים אפילו להרוג את הזמן. חיי הבטלה הקודרים מביאים לאפטיה המסכנת את מה שנותר משווי המשקל של הגוף והנפש. הנזק ממנו סבלו משך החיים כולם מקבל עכשיו ביטוי קיצוני עוד יותר. אם הזקן מיואש מחוסר משמעות של חייו הנוכחים, הרי הדבר נובע מן העובדה שבכל זמן משמעות חייו נגנבה ממנו. ' חוק הברזל ' התיר לו להוליד מחדש, להעתיק מחדש את חייו, אך סירב לתת טעם ומשמעות לקיומו שלו בעליל. כאשר הוא נמלט מאילוצי מקצועו איננו רואה סביבו אלא מדבר. לא ניתנה לו האפשרות להיות בפרויקטים המאוישים במטרות, ערכים, שהם סיבת קיומו LA RAISON D'ETRE

זהו הפשע של חברתנו. 'הפוליטיקה של הזיקנה' היא שערורייה.

אולם, שערורייתי לא פחות הוא היחס הכפוי של החברה על מרבית אנשיה בצעירותם ובבגרותם.

החברה היא היוצרת מלכתחילה ומראש את מצב הנכות והעליבות של הגיל האחרון. זוהי אשמת החברה שהשקיעה של הזיקנה מתחילה טרם זמנה. שהיא מהירה, מלאת מכאובים באופן פיזי ואיומה מבחינה מוראלית, ושהזקנים עומדים מולה חסרי אונים ובידיים ריקות. האנשים המנוצלים והמנוכרים , כאשר כוחותיהם עוזבים אותם, הופכים באופן פאטאלי כבגזרת גורל לפסולת ונשלכים בשאט נפש.

נשאלת על כן השאלה, מדוע כל התרופות שמציעים כדי להקל על מצוקתם של הזקנים הן כה מגוחכות ובלתי מספקות ? הן אינן משפרות את ההרס השיטתי אשר נגרם לקורבנות משך כל ימי חייהם. גם טיפול רפואי איננו מחזיר בריאות, וגם מגורים הוגנים אינם מחזירים את העניין, את האחריות, הנותנים משמעות לחיים. אינני אומרת חלילה כי אין טעם בשיפור התנאים, אולם אין הדבר נותן את הפתרון לבעיה האמתית של הגיל האחרון והיא איך תהיה החברה כך שאדם בזיקנתו יישאר אדם. התשובה היא פשוטה : להתייחס אליו תמיד ובכל גיל כאדם.

באופן שבו החברה מתייחסת לאנשים שאינם פעילים יורד המסוה מעל פניה של החברה. הוסרה המסכה. . .הרי תמיד החברה התייחסה אליהם כמו לחומר, לכלי. עכשיו היא מודה כי עבורה רק הרווח קובע וכי 'ההומניזם' אינו אלא אחיזת עיניים. במאה התשע עשרה ראו המעמדות השליטים את הפרולטארים כברברים. מאבק הפועלים הצליח להכניס אותם אל תוך האנושות. אולם זאת אך ורק כל אימת שהפועל הוא פרודוקטיבי. לכשהעובדים מזדקנים החברה מפנה להם עורף כמו למין סוג של זרים, לא שייכים. זו הסיבה מדוע קוברים את הבעיה בתוך שקט מתוזמר ומתואם היטב. הזיקנה מעידה על כשלון תרבותנו כולה. זה מצב האדם כולו החייב שינוי. כל מצב היחסים בין בני האדם חייב שינוי – אם באמת רוצים שמצבם של הזקנים יהיה מתקבל על הדעת.

אדם אינו חייב להגיע אל סוף ימיו כשידיו ריקות והוא בודד.

לו התרבות לא הייתה ידע של אינרציה אשר נרכשה פעם אחת ואחר כך נשכח לרוכשה מחדש, לו הייתה מעשית וחיה, לו באמצעותה הייתה ליחיד רכישת אחיזה שבאמצעותה יכול היה למצוא לעצמו הגשמה והתחדשות במרוצת כל חייו, אזי כל משך חייו היה ויהיה אדם פעיל ויעיל. לולא היה היחיד מנוכר מילדותו, סגור ומבודד בין אטומים מבודדים אחרים, לו היה נוטל חלק בחיי שיתוף וקהילה באופן יום יומי משמעותי וחשוב, לא היה מגיע לעולם לגלות מעצמו ומהחברה. לדאבוננו, בשום מקום ובשום תקופה לא מומשו תנאים אלה. המדינות הסוציאליסטיות מתקרבות לכך יותר מן הקפיטליסטיות אבל רחוקות אף הן.

אולם באותה חברה אידיאלית אשר תיארתי, כך ניתן לחלום, הזיקנה תהייה קיימת לכל כפי שהיא קיימת היום למיעוט בעלי זכויות היתר ! היחיד יחלש על ידי גילו אבל לא יהיה מושפל, 'מוקטן' . הוא ימות יום אחד ממחלה מבלי שסבל מניוון. הגיל האחרון יהיה מה שהוגים בורגנים מסוימים הגו – תקופה של קיום אחר, שונה מן הילדות והבגרות. אולם ברשותו של הסובייקט יהיה האיזון, שווי המשקל, המותיר לו טווח נרחב של אפשרויות לחיים ויטאליים.

כיום החברה אינה דואגת ליחיד אלא במידה והוא מביא לה תועלת. הצעירים יודעים זאת. חרדתם מאותו רגע בו הם נכנסים לחיים החברתיים והכלכליים סימטרית לחרדתם של הזקנים ברגע בו הם מוצאים חוצה מן החיים החברתיים והכלכליים. בין הזמנים השיגרה מסווה על הבעיות. הצעירים מטילים ספק במכונה זו הבאה ללוכדם ומנסים פעמים להתגונן במהומות רחוב, במרד סטודנטים.

הזקן המושלך על ידי החברה מוחלש, רצוץ, לא נותרו לו אלא שתי עיניו לבכות. בין השנים בין בגרות לזיקנה, המכונה מסתובבת, כותשת, מרסקת. האנשים מניחים לה לעשות להם זאת מאחר ואינם מאמינים כי ניתן להימלט.

כאשר מבינים את מהות מצבם של הזקנים, לא ניתן להסתפק רק בבקשת 'פוליטיקה של זיקנה' נדיבה יותר, בהעלאת גובה הפנסיות, מגורים הוגנים, פנאי מאורגן, אלא להבין ולהדגיש בתוקף כי השיטה כולה עומדת לביקורת והתביעות אינן יכולות אלא להיות קיצוניות:

שינוי החיים.

פריס 1970