ספרים ופרסומים

המשוררת רחל מורפורגו /יפה ברלוביץ

מחווה לסדרת ההרצאות: על הנשים היהודיות האיטלקיות
המשוררת רחל מורפורגו

י"ח קסטליוני, רבה של טריאסטי, פרסם ב-1890 קובץ שירים בעריכתו בשם עוגב רחל. שירים אלה נכתבו על ידי בת המקום רחל מורפורגו שנפטרה עשרים שנה קודם לכן והשאירה במגרותיה דפי שיר, שרק חלקם ראו אור בכתבי עת. וכך כותב קסטליוני בהקדמה: "שירי רחל מורפורגו… המציאו להם חן בעיני כל קוראיהם, אף כי יצאו מקולמוס אישה, עד כי רבים חשבו כי תחת שם אישה נחבא איש. ובבואם לעירנו ביקשו לראותה ולדעת בבירור כי פיה המדבר אליהם, ותמהו על גודל חכמתה וזוך שכלה". מי היא משוררת עברייה זו?
רחל מורפורגו לבית לוצאטו (1871-1790), גדלה במשפחה משכילה שהיתה ידועה במלומדיה, רופאיה ומשורריה. בילדותה לא נשלחה לבית ספר, כיוון שנערות יהודיות לא קיבלו אז כל השכלה מסודרת. עם זאת הירבתה ללמוד בבית בעזרת דודיה המלומדים ומוריו של אחיה: פרקי תורה, מסכתות בתלמוד, ספרי מוסר ואף את מלאכת הנגרות. התפתחות זו קיבלה את חיזוקה גם על ידי בן דודה שמואל דויד לוצאטו (שד"ל), חוקר, הוגה ומשורר, שראה בה שותפה שווה ליצירה ולחשיבה, וכל השנים התכתב עימה, דירבן אותה לכתוב, ואף שלח את שיריה לפרסום. לא בכדי התפאר פעם במכתב למלומד אברהם גייגר, כי "נתן לספרות העברית משוררת חיה".
כל המעיין במאגר יצירתה של מורפורגו מקבל את הרושם שלפניו 'שירה לעת מצוא' המשוחחת עם הכאן והעכשיו, ושרק אירוע מזדמן הוא שעורר לכתיבתה. רושם זה מתקבל גם בשל ההקדמה שמורפורגו נהגה להציב לפני כל שיר, בהסבירה את קשריו הנסיבתיים האקטואליים; ביניהם שירים שעניינם אישי (איחולים לבת משפחה שנישאה, הספד על מות ידידה), ציבורי (התפעמות מביקורו של השר מונטיפיורי בעיר, פחדים מהתפשטות מגיפת החולירע), וכן צרור שירי-התכתבות, שהם למעשה תשובותיה למשוררים ומשכילים בני הזמן שמצאו לנכון להללה ולשבחה, אך בדיעבד זהו קורפוס של שירים חתרניים, 'פמיניסטיים'.
כאן יש לציין כי ז'אנר ה'שירה לעת מצוא' היה מקובל אצל רוב משוררי אותה תקופה, והיו מפיצים אותו על דף, לא פעם בליווי איורים. מצד שני, שלא כמו בשירי התקופה, ניתן להבחין בין שורות-שיריה של מורפורגו, עולם חנוק של אישה המזדעקת לקרוע את האיסורים והחרמות שהחברה היהודית הפאטריארכלית כפתה עליה להשתיקה
("אנסה אך הפעם/אם אוכל לשיר/מאצל הסיר/רחקתי מרוב זעם"), ובו בעת בולמת ומבטלת את עצמה כמו נכנעת
לאיסורים וחרמות אלה ("מה כוחי כי אייחל/אשכון עפר כזוחל/… אין בי חפץ בשירה"). הראשון שהציע לקרוא
את מורפורגו כמשוררת-של-בין-השורות היה דב סדן בכותבו: "והאישה הזאת" שידיה "כתבו שירים נחמדים",
גם תפרו "מלבושים בלויים לבני משפחתה" ושטפו "במים עליותיה"; "האישה הזאת" געשה ב"בזרמי סתר של האישה העברית המודרנית".
ואכן ההיקלעות הבלתי נלאית בין שני קולות מסוכסכים אלה: הקול הגלוי והנכנע והקול הזועק והנחבא, עושה את מורפורגו, האישה האורתודוכסית, המכונסת בדאגות בית משפחה וכלכלה, למשוררת פורצת דרך, המיטלטלת בגעש סתירותיה וכמיהותיה, לקראת השכלה ועצמאות יצירתית משלה. קונפליקטואליות פואטית זו שבין אלם לזעקה, ובין ביטוי להסתרה, מוצאת את המשכה בשירת הנשים העברית המודרנית, ומעמידה את מורפוגו ראשונה בשורת משוררות כמו רחל, אלישבע, זלדה ואחרות.

טעימה: שני שירים שלה, ש-42 שנה מפרידות ביניהם:
הראשון: שיר חתונה של נערה מתבגרת שזכתה סוף סוף להיכנס לחופה (1824)
השני: שיר החמצות של אישה-משוררת, שבעלה האהוב (היא קוראת לו "לבן הארמי" בשיר אחר), אינו מעריך את כשרונותיה ומאלץ אותה לחיות עם הסירים ועם משק הבית, עד כי היא מעדיפה להתגרש מ'העולם הזה' ולממש את חתונתה האמיתית, הרוחנית, עם העולם הבא.

שירת רחל ביום חתונתה

תּוֹדָה לָאֵל נוֹרָא
לֹא-עוֹד אֶהְיֶה שׁוֹמֶמֶת:
אַשְׁלִיךְ אֶת-כָּל-מוֹרָא,
לֹא-עוֹד אֶהְיֶה דוֹמֶמֶת.

בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם
יִהְיֶה פְאֵר רֹאשִׁי:
נָתַן אֲדוֹן שָׁמַיִם
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי.

בָּרֵךְ יוֹם שִׂמְחָתֵנוּ,
הַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכֵּנוּ;
חִיש נָא קֵץ הַיָּמִין.

כּוֹנֵן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
אָז נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ:
הוֹשִׁיעָה-לוֹ יָמִין.
1824

הגעגוע אל הכתיבה, הגעגוע אל המוות
שיר אכזבה ומחאה

אֲנַסֶּה אַךְ הַפַּעַם
אִם אוּכַל לָשִׁיר
מֵאֵצֶל הַסִּיר
רָחַקְתִּי מֵרֹב זַעַם:

מָאַסְתִּי הוֹן וָהֶבֶל
וְלָצֵאת מִסֵּבֶל
יִכּוֹנוּ רַגְלַי
צוּרִי יִגְמֹל עָלַי:

בִּרְכוֹתָיו יִרְעֲפוּן
אֶל טוּב הַצָּפוּן
אֲקַוֶּה אֶל הַחֶבֶל

הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים
מַתִּיר אֲסוּרִים
יַתִּיר לִי מִכָּל-חֶבֶל.

וּבְיוֹם מִיתָתִי הוּא יוֹם שִׂמְחָתִי
בִּמְקוֹם קִינָה גִּילָה רִנָּה
וּתְמוּר שַׂקִּים לִבְשׁוּ נָאִים
גַּם אֶל מָחוֹל מָחוֹל אֶמְחוֹל
כִּי גֵּרוּשַׁי הֵם נִשּׂוּאָי
1866