הספר, שנכתב בשנת 1927 משתייך לקלאסיקה הספרותית וזכה לשלל קריאות פמיניסטיות במרוצת השנים, בהם של אדריאן ריץ שהתייחסה לספר בהרחבה כחלק מבחינה מעמיקה של יחסי אמהות בנות בספרה "ילוד אישה":
"בספרה אל המגדלור גיבשה וירג'יניה וולף תפישה של הרקע שבין האם לבת, תפישה שאין לה אח ורע במורכבותה ובלהט שבה. יש לציין, שזה אחד המסמכים הספרותיים היחידים שבהם אשה מעמידה את אמה במרכז תיאורה. גברת רמזי היא דמות קלידוסקופית, ובקריאה חוזרת ונשנית של הרומן היא משתנה, כמעט כדרך שאמותינו-אנו משתנות בעיני רוחנו, לאור התמורות החלות בנו…. מכל מקום מרת רמסיי, 'המפחידה בדרכה שלה נוהגת ביד רמה", שימת הלב שהרעיפה על האחרים (וביחוד על גברים), הכריזמה שלה, גם בהיותה אשה בת חמישים ואם לשמונה – גברת רמסיי רחוקה מלהיות דמות אידיאלית. היא 'פוריות מענגת… מעיין מי חיים [שלתוכו] תקעה עצמה חילוניותו המצמיתה של הזכר'; ובה-בעתת 'החיים, שזה עתה היו מצורפים מאירועים קטנים ונפרדים הנהיים על-ידך אחד לאחד, ומתעגלים ונעשים אחדים כמו גל המניפך עמו מעלה ומטילך עמו מטה, הנה, בחבטה על החוף'
היא בחנה 'בלא טינה את עקרותם של הגברים'… אך היא אינה הוגה חיבה יתרה לנשים, וחייה עוברים עליה בדריכות לצורכי הגברים. הציירות הצעירה לילי בריסקו, היושבת וחבוקת את ברכיה של מרת מרסיי בזרועותיה, ראשה בחיקה, משתוקקת להתאחד עמה ב'חדרי מוחה של האשה שאר נגעה בה, גופנית… כלום יש בכוחה של אהבה, כפי שהדבר קרוי בפי הבריות, לעשות אותה ואת מרת רמסיי לאחת? שכן לא לידיעה כי לאחדות תשוקה, לא לכתובות שעל גבי לוחות, לא לדבר שאפשר לכתבו בלשנות הידועות לבני האדם, כי לאותה אינטימיות לבדה…'
ואולם דבר לא אירע.. מרתת רמסיי לא נענתה לקראתה. ומאחר שאין ספק שלילי בריסקו היא בת דמותה של וולף, נודעת לתמונה משמעות כפולה: הבת מבקשת אינטימיות בחיק אמה, האישה המבקשת אינטימיות בחיק אשה אחרת, לא אמה, אלא אשה שאליה תוכל להפנות את כל תשוקותיה. כעבור זמן רב היא מבינה שרק בעבודותה תוכל 'להתמודד עם מרת רמסיי' ועם 'ההשפעה המדהימה שלה'… רק בעבודתה ליל עצמאית ואינה תלויה בגברים, שלא כמרת רמסיי."