מתוך האישה הגלובלית
"התינוקת של מי את?" שואלת ג'וזפין פררה, מטפלת מסרי לנקה העובדת באתונה, את איזדורה, הפעוטה השמנמנה בת השנתיים שהיא מטפלת בה.
הילדה מהרהרת רגע, ומעיפה מבט לעבר הדלת הסגורה של החדר הסמוך שבו עובדת אִמָהּ, כאומרת, "זאת אמא שלי שם."
"לא, אַת התינוקת שלי," מקנטרת אותה ג'וזפין ומדגדגת אותה קלות. ואז, כדי ליישב את הסוגיה, פוסקת איזדורה "ביחד!" יש לה שתי אמהות—אמהּ וג'וזפין.
ואכן אין ספק: ילד שזוכה באהבת מבוגרים רבים הוא ילד מבורך.
במובנים מסוימים, סיפורה של ג'וזפין — המסופר בסרט תיעודי יוצא דופן,When Mother Comes] Home for Christmas כשאמא באה הביתה לחג המולד], שביימה ניליטה ואצ'אני — הוא סיפור של הצלחה יוצאת דופן. ג'וזפין יצאה אל צדו האחר של העולם, הגיעה לדרגת עצמאות שאמה לא יכלה כלל להעלות על דעתה, והיא מכלכלת בכבוד את שלושת ילדיה ללא עזרה מאביהם, בעלה לשעבר. בכל חודש היא שולחת המחאה מאתונה להאטון שבסרי לנקה למימון הוצאות המחייה ושכר הלימוד של הילדים. בחג המולד, כשהיא נוסעת הביתה לביקור, היא נושאת איתה מתנות סירים, מחבתות וכלים. בנוסף לתשלומים על האוטובוס החדש שבנה הבכור סוּרֶש נוהג בו לפרנסתו, היא גם חוסכת נדוניה צנועה לבתה, נורמה. היא חולמת לקנות בית חדש שבו תוכל כל המשפחה לגור יחד. בינתיים, עבודתה כמטפלת מאפשרת להוריה של איזדורה להקדיש את עצמם לקריירה ולעיסוקים אחרים.
אבל סיפורה של ג'וזפין הוא גם סיפור של אי-שוויון גלובלי משווע. איזדורה נהנית מתשומת לבם של שלושה מבוגרים; לשלושת ילדיה של ג'וזפין שבסרי לנקה, לעומת זאת, לא האיר המזל פנים. לפי ואצ'אני היה סוּמינדָה, בנה הצעיר של ג'וזפין, בן שנתיים — גילה של איזדורה — כשאמו עזבה לראשונה את הבית ונסעה לעבוד בערב הסעודית. בתה האמצעית נורמה היתה בת תשע, ובכורהּ סורש היה בן שלוש-עשרה. מערב הסעודית התגלגלה ג'וזפין לכוויית, ומשם ליוון. מלבד חופשת חג המולד המתועדת בסרט וביקור נוסף בן חודשיים בבית, היא חיה בנפרד מילדיה כבר עשר שנים. בכל שבוע היא כותבת להם מכתבים ובהם היא מבקשת לשמוע על קרובי משפחה, שואלת על בית הספר, ומתלוננת שנורמה לא עונה לה.
ג'וזפין אמנם השאירה את ילדיה תחת השגחת אחותה, אבל אצל שני הצעירים ניכרים סימנים של מצוקה ממשית. נורמה ניסתה להתאבד שלוש פעמים. סומינדה, שהיה בן שתים-עשרה בזמן צילום הסרט, מתגורר בבית יתומים קודר בנוסח דיקנס, האוסר על דיבור בשעת הארוחות ובמקלחת. הוא מבקר אצל דודתו בחגים. דומה שיחסיו של הבן הבכור סורש עם אמו טובים, אבל נורמה זועפת ובוכה תכופות, וסומינדה כושל בלימודים, יוזם ריבים וככלל מסתגר מהעולם. ובכל זאת, בסוף הסרט שוב עוזבת ג'וזפין את שלושת ילדיה בסרי לנקה כדי לחזור אל איזדורה באתונה, שכּן עומדת בפניה הברירה לגור עם ילדיה בעוני נורא או להרוויח כסף הרחק מהם. שלא כמו מעסיקיה האמידים בעולם הראשון, היא אינה יכולה גם לחיות עם משפחתה וגם לפרנס אותה.
הודות לתהליכים שאנו מכנים בהכללה "גלובליזציה", נשים קמות ונודדות כפי שלא נדדו מעולם. בדימויים המוכּרים במערב מפרסומות בטלוויזיה לכרטיסי אשראי, טלפונים ניידים וחברות תעופה, מנכ"ליות מתעופפות ברחבי העולם, מטלפנות הביתה ממלונות יוקרה ושבות ומתאחדות עם ילדיהן הנרגשים בשדות תעופה. אבל אנו שומעים הרבה פחות על זרימה רחבה בהרבה של עבודה ואנרגיה נשיות: ההגירה הגוברת של מיליוני נשים מארצות עניות לארצות עשירות כדי לשמש כמטפלות, עוזרות, ולעתים כעובדות מין (sex workers). בהיעדר עזרה מבני זוגן, הצליחו נשים רבות בקריירות ב"עולם גברי" קשוח רק הודות להפקדת הטיפול בילדיהן, בהורים קשישים ובבתיהן בידי נשים מהעולם השלישי. זהו הצד הנשי הלא נראה של הגלובליזציה, שבו מיליוני ג'וזפיניות מהגרות מארצות עניות בדרום כדי לעשות את "עבודת הנשים" בצפון — עבודה שנשים אמידות כבר אינן יכולות או אינן רוצות לעשות. מהגרות העבודה האלה מפקידות תכופות את הטיפול בילדיהן שלהן בידי סבתות, אחיות וגיסות. לפעמים נאלצת אחת הבנות לעזוב את בית הספר כדי לטפל באחיה ובאחיותיה הצעירים יותר.
דפוס זה של הגירה נשית משקף מה שאפשר לכנות מהפכת מיגדר כלל-עולמית. בארצות עניות ועשירות כאחת יכולות פחות ופחות משפחות להסתמך אך ורק על מפרנס גבר.
בארצות הברית, כושר ההשתכרות של רוב הגברים פחת מאז 1970 ונשים רבות יצאו "להשלים את החסר". על פי אחד האומדנים האחרונים, היו נשים מפרנסות יחידות, ראשיות או בדרגה שווה ביותר ממחצית המשפחות האמריקאיות.[1] ולפיכך עולה
השאלה: מי יטפל בילדים, בחולים ובזקנים? מי יכין אוכל וינקה את הבית?
בעוד שנשים אירופיות או אמריקאיות מבלות בנסיעה לעבודה עשרים ושמונה דקות ביום בממוצע, מטפלות רבות מהפיליפינים, סרי לנקה והודו חוצות יבשות וימים כדי להגיע למקום העבודה. יש מהגרות שאכן זוכות במעין "שחרור", או על כל פנים בסיכוי להפוך למפרנסות עצמאיות ולשפר את חייהם החומריים של ילדיהן.
לאחרות המזל אינו מאיר פנים והן נופלות בידי מעסיקים עבריינים —דרכוניהן נגנבים, ניידותן נשללת, והן נאלצות לעבוד בלא שכר בבתי זונות או לספק שירותי מין בנוסף לעבודות ניקיון וטיפול בילדים בבתי עשירים. אבל גם במקרים שכיחים יותר, שבהם מעסיקים הגונים משלמים את המשכורת במועדה, מהגרות מהעולם השלישי נוחלות הצלחה רק כשהן מקבלות על עצמן את התפקידים הביתיים שנשים בעלות הכנסה בינונית וגבוהה בחלו בהם — תפקידים שנדחו עוד קודם, כמובן, בידי הגברים. מבחינתן, ה"נסיעה לעבודה" כרוכה במחיר שטרם עמדנו עליו במלואו.
התופעה של נשים המהגרות מהעולם השלישי לארצות העשירות כדי לעבוד ב"עבודת נשים" כמעט שלא זכתה עד כה – מסיבות שקל למדי לנחש – לתשומת לב במחקר האקדמי ובתקשורת. ראשית, רבות ממהגרות העבודה החדשות, אם כי בהחלט לא כולן, הן צבעוניות, ולכן סובלות מהביטול הגזעני שהוא מנת חלקם של אלג'ירים בצרפת, למשל, או של מקסיקאים בארצות הברית ואסייתים בבריטניה. לגזענות יש להוסיף את העובדה שרוב המשרות המוצעות למהגרות מתאפיינות בניתוק ובסגירות. שלא כמו עובדי בתי החרושת המתקבצים בחבורות גדולות או נהגי המוניות הגלויים לעין ברחובות, המטפלות והעוזרות נותרות לא פעם חבויות מהעין, לפעמים בגפן ולפעמים שתיים יחד, מאחורי דלתות סגורות בבתים פרטיים. ואילו עובדות המין, שעיסוקן אינו חוקי, מוסתרות מעין הציבור אף יותר.
ישנו גורם נוסף התורם לשקיפותן של העוזרות והמטפלות המהגרות ושל עבודתן — גורם שמבחינת מעסיקיהן האמידים הוא נקודה רגישה. תרבות האינדיבידואליזם המערבית, הבאה לידי ביטוי קיצוני בארצות הברית, כמעט אינה מאפשרת להכיר ולהודות בהזדקקות לעזרה או בתלות כלשהי. בני המעמד הבינוני-גבוה שזמנם דחוק אמנם נעזרים במשרתים אך מצניעים את עצם קיומם. אלה אינם מוצגים עוד לראווה בכובעים וסינרים צחורים כסמלי סטטוס, אלא נותרים בדרך כלל ברקע, או נעלמים לגמרי כשבאים אורחים. יתר על כן, בימינו, נשות קריירה עשירות אינן קונות להן סטטוס בהפגנת הפנאי שבידן כפי שאולי היו נוהגות נשים לפני מאה שנה. תחת זה הן יוצרות מראית עין כאילו הן "עושות הכול", ומציגות לראווה קריירה שממלאת את כל זמנן, ילדים פורחים, בעל מרוצה, ובית מנוהל היטב. כדי לשמר את האשליה דואגות עובדות משק בית ומטפלות שהבית יבהיק כחדר מלון, מאכילות ורוחצות את הילדים, מבשלות ומנקות — ואז, באורח פלא, נעלמות מעֵין רואה.
סגנונות החיים בעולם הראשון מתאפשרים הודות להעברה גלובלית של שירותים הקשורים בתפקידיה המסורתיים של הרעיה — טיפול בילדים, טיפוח הבית, ומין — מארצות עניות לעשירות. בהכללה – ואולי במידה של פשטנות – אפשר לומר שבשלב מוקדם יותר של האימפריאליזם, הוציאו ארצות הצפון מהארצות שכבשו והפכו לקולוניות משאבי טבע ותוצרת חקלאית כגון גומי, מתכות, וסוכר. כיום עדיין מסתמכות הארצות העשירות על ארצות העולם השלישי כמקור לכוח עבודה חקלאי ותעשייתי, אבל גם מבקשות לקחת משם דבר-מה קשה בהרבה למדידה ולכּימוּת, דבר-מה דומה מאוד לאהבה. מטפלות כמו ג'וזפין מביאות למשפחות המעסיקים הרחוקות חיבה אִמהית אמיתית, אשר ללא ספק מתגברת בשל היעדרם קורע הלב של ילדיהן שנותרו מאחור. באופן דומה, מהגרות העובדות כעוזרות מביאות איתן לא רק את כוח שריריהן אלא אף קשב לפרטים וליחסי האנוש בבית, שלולא נסעו היו יכולות להשקיע במשפחתן. עובדות מין מציעות סימולציה של אהבה מינית ורומנטית, או לפחות חברות מינית ארעית. נדמה כאילו בחלקיו העשירים של העולם הולכים ומידלדלים המשאבים הרגשיים והמיניים יקרי הערך, ויושביהם נאלצים לפנות למחוזות עניים יותר לחידוש המלאי.
יש תקדימים היסטוריים רבים לגלובליזציה של תפקידי האישה המסורתיים. במזרח הקדום, נשי אוכלוסיות שהובסו במלחמה שועבדו דרך קבע ונלקחו בכוח לשמש כמשרתות ופילגשים של המנצחים. בקרב האפריקאים שהובאו לצפון-אמריקה כעבדים מהמאה ה-16 עד המאה ה-19, כשליש היו נשים וילדים, ורבות מהנשים אולצו לשמש כפילגשים או כמשרתות או בשני התפקידים גם יחד. במאה ה-19 נדדו נשים איריות, כמו גם נשות כפר אנגליות רבות, אל ערים וכרכים באנגליה כדי לשמש כעובדות משק בית בבתי המעמד הבינוני-גבוה הצומח. שירותים הנחשבים נשיים מטבעם — טיפול בילדים, עבודת בית, ומין — זוכים תכופות למעט מאוד הכרה ולשכר נמוך, אבל לאורך ההיסטוריה הבטיח הביקוש הגבוה ששירותים אלה יועברו על פני מרחקים גדולים בשעת הצורך. מה שחדש כיום הוא מספרן העצום של נשים מהגרות והמרחקים האדירים שהן נודדות. נתונים סטטיסטיים על ההגירה מלמדים על מספרי ענק של נשים הנמצאות בתנועה, על פי רוב מארצות עניות לעשירות. אמנם קשה לדעת מהנתונים הגולמיים אילו עבודות הן מקבלות עליהן בסופו של דבר, אבל ניתן להסיק שהרבה מהגרות מועסקות ב"עבודת טיפול", אם בבתים פרטיים ואם במוסדות כגון בתי חולים, הוספיסים, מרכזי טיפול בילדים ומוסדות סיעודיים.
במובנים רבים, המידע הסטטיסטי מתסכל. יש לנו מידע על מהגרות חוקיות אבל לא על הלא-חוקיות, שלדברי המומחים מספרן אינו נופל מזה של החוקיות. במדינות רבות בעולם השלישי חסרים נתונים על השנים האחרונות, כך שקשה לעקוב אחר מגמות לאורך זמן; גם שיטות איסוף המידע משתנות ממקום למקום, ולכן קשה להשוות בין המדינות. אף על פי כן, המגמה ברורה דיה לכמה חוקרים, ובהם סטיבן קסלס, מרק מילר וג'נט מומסן, המדברים על "פמיניזציה של ההגירה".[2] מ-1950 עד 1970, למשל, גברים מטורקיה, יוון, וצפון אפריקה היו רוב מהגרי העבודה לצפון אירופה. מאז הולכות הנשים ומחליפות את הגברים. ב-1946, פחות מ-3% מהאלג'ירים והמרוקאים שחיו בצרפת היו נשים; ב-1990 הן כבר היו יותר מ-40%.[3] כיום, על פי ההערכות, מחצית מ-120 מיליון המהגרים החוקיים והלא-חוקיים בעולם הם נשים.
דפוסי ההגירה הבינלאומית משתנים מאזור לאזור, אבל בחלק גדול להפתיע מארצות המוצָא עולה מספר המהגרות על מספר המהגרים, לעתים בהרבה. למשל, בשנות התשעים של המאה העשרים, נשים היו יותר ממחצית המהגרים הפיליפינים לכל המדינות ו-84% מהמהגרים מסרי לנקה למזרח התיכון.[4] לפני נתוני 1993, מספר מהגרות העבודה מסרי לנקה כמו ג'וזפין שיצאו לערב הסעודית, כוויית, לבנון, עומן, בחריין, ירדן וקטר, כמו גם לכל ארצות המזרח הרחוק, אפריקה ואסיה עלה בהרבה על מספר הגברים שהיגרו למדינות אלה.[5] כמחצית מכלל מהגרי העובדה ממקסיקו, הודו, קוריאה, מלזיה, קפריסין וסוואזילנד הן נשים. בשנות התשעים היה מספר המהגרות לארצות הברית, קנדה, שוודיה, בריטניה, ארגנטינה וישראל גבוה ממספר המהגרים.[6]
רוב המהגרים, נשים וגברים, נודדים מהדרום צפונה ומארצות עניות לעשירות.
בדרך כלל נוסעים המהגרים למדינה העשירה יחסית הקרובה ביותר, ומעדיפים מדינה שהם דוברים את שפתה או שותפים לדתה ותרבותה. יש גם זרמי הגירה מקומיים:
מצפון תאילנד לדרומה, למשל, או מגרמניה המזרחית למערבית. אבל מכל הזרמים האזוריים והעל-אזוריים, ארבעה בולטים במיוחד. האחד יוצא מדרום-מזרח אסיה לארצות עתירות הנפט שבמזרח התיכון ובמזרח הרחוק — מבנגלדש, אינדונזיה, הפיליפינים וסרי לנקה לבחריין, עומן, כוויית, ערב הסעודית, הונג קונג, מלזיה וסינגפור. זרם נוסף יוצא מהגוש הסובייטי לשעבר למערב-אירופה — מרוסיה, רומניה, בולגריה ואלבניה לסקנדינביה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל ואנגליה. זרם שלישי יוצא מדרום-אמריקה לצפונה, וכולל את הזרם ממקסיקו לארצות הברית, שלדברי חוקרים הוא הזרם הממושך ביותר בתולדות הגירת עבודה.
זרם רביעי נע מאפריקה לחלקים שונים באירופה. צרפת קולטת מהגרות רבות ממרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. איטליה קולטת עובדות זרות מאתיופיה, אריתריאה וקֵייפּ וֶרדֶה.
רובן המכריע של המהגרות עובדות כעוזרות או עובדות משק בית. ככל שעולה שיעור הנשים בקרב מהגרי העבודה, ניכרת בארצות היעד עלייה דרמטית במספר עובדות הבית הזרות. בארצות הברית, מקומן של נשים אפרו-אמריקאיות, שהיו 60% מעובדות הבית ב-1940, נתפס ברובו בידי לטינו-אמריקאיות, רבות מהן מהגרות שבאו לא מכבר ממקסיקו ומאמריקה התיכונה. באנגליה תפסו מהגרות אסיאתיות את המקום שמילאו בעבר עובדות בית איריות ופורטוגליות. בערי צרפת החליפו נשים מצפון-אפריקה נערות צרפתיות בנות הכפר. בגרמניה המערבית החליפו נשים מטורקיה ומגרמניה המזרחית לשעבר כפריות ילידות המקום. ב-1984 היו עובדות מארצות שמחוץ לאיחוד האירופי 6% בלבד מכלל עובדות הבית. עד 1987 זינק שיעורן ל-52%, רובן מהפיליפינים, סרי לנקה, תאילנד, ארגנטינה, קולומביה, ברזיל, אל סלוודור ופרו.[7]
הממשלות בחלק מארצות המוצא מעודדות נשים באופן פעיל להגר ולמצוא משרות בתור עובדות משק בית במדינות אחרות, מתוך הנחה שהנשים, יותר מהגברים, ישלחו את הכסף שהרוויחו בזיעת אפן למשפחותיהן ולא יוציאו אותו על עצמן. ככלל, נשים שולחות הביתה יותר ממחצית הכסף שהרוויחו, ולעתים כמעט את כולו. לכספים האלה יש השפעה גדולה על חיי הילדים, ההורים, האחים ורשתות רחבות יותר של שארים — וכן גם על הממשלות המשוועות לכסף של מדינות העולם השלישי. וכך, לפני שיצאה לעבוד בחו"ל השתתפה ג'וזפין בתוכנית הכשרה בחסות ממשלת סרי לנקה ולמדה להשתמש בתנור מיקרוגל, בשואב אבק ובמיקסר. בשעה שהמתינה לטיסה, שודר בחלל אולם הנוסעים היוצאים שיר בשבחי ההזדמנות להרוויח כסף בחו"ל. כותב השיר עבד בשירות משרד עבודת החוץ של סרי לנקה, שהוקם כדי לעודד נשים להגר. ואלה מילות השיר:
אחרי זמנים כה קשים, קושי כה רב,
איזה מזל יש לי, לעבוד בארץ זרה,
כשהזהב מצטבר באים גם המון זבובים חמדנים.
אבל ממשלתנו הטובה מגינה עלינו מהם.
אחרי זמנים כה קשים, קושי כה רב,
איזה מזל יש לי, לעבוד בארץ זרה,
אני מבטיחה לחזור הביתה עם אוצרות לכולם.
לָמה נודדים שירותי נשים מסורתיים מאזורים עניים בעולם לאזורים עשירים? אין קושי להציע ניחושים פשטניים להסבר התופעה. עוד ועוד נשים בארצות המערב מקבלות עליהן עבודה בשכר ולכן הן זקוקות לנשים אחרות — עובדות משק בית ומטפלות בשכר בילדים ובקשישים — שיחליפו אותן.[8] לנשים מהארצות העניות יש, מצדן, תמריץ ברור להגר: עוני יחסי ומוחלט. "גירעון הטיפול" שנוצר בארצות העשירות עם כניסתן של הנשים לשוק העבודה הוא שמושך מהגרות מהעולם השלישי ומהמדינות הקומוניסטיות לשעבר; העוני הוא שדוחף אותן.
בקווים כלליים, ההסבר הזה תקֵף. במערב אירופה, בטייוואן וביפן, אבל במיוחד בארצות הברית, באנגליה ובשוודיה, חלה מאז שנות השבעים עלייה דרמטית בהעסקת נשים. בארצות הברית, למשל, שיעור הנשים העובדות בשכר מקרב האמהות לילדים בני שש ומטה עלה מ-15% ב-1950 ל-65% כיום. נשים הן עתה 46% מכוח העבודה בארצות הברית. שלושה-רבעים מהאמהות לילדים בני 18 ופחות וכמעט שני-שלישים מהאמהות לילדים בני שנה ופחות עובדות כיום בשכר. יתר על כן, לפי מחקר שערך לאחרונה ארגון העבודה הבינלאומי (International Labor Organization), בסוף שנות התשעים מבלים האמריקאים יותר שעות בממוצע בעבודה מבשנות השבעים. לפי מדדים מסוימים, יותר נשים מגברים הוסיפו לשעות נוכחותם במקום העבודה, ובמיוחד ניכרת העלייה בקרב מנהלות ובעלות מקצועות חופשיים.
בשלושים השנים האחרונות, ככל שהלכו הארצות העשירות והתעשרו כן הלכו הארצות העניות והתרוששו – במושגים יחסיים ומוחלטים כאחד. פערי השכר הגלובליים בולטים במיוחד. בהונג קונג, למשל, שכרה של משרתת פיליפינית גבוה פי 15 ממה שהיתה מרוויחה כמורה בפיליפינים. בנוסף, מדינות עניות הפונות לקרן המטבע הבינלאומית או לבנק העולמי בבקשת הלוואה נאלצות לא אחת לנקוט צעדים של מה שמכוּנה רפורמה מבנית, אשר תוצאותיהם הרות אסון מבחינת העניים ובמיוחד מבחינת הנשים והילדים שביניהם. כדי להיות זכאיות להלוואה נדרשות בדרך כלל הממשלות לעשות פיחות בשער המטבע שלהן, וכך הופכים המטבעות הקשים של המדינות העשירות לזהב והמטבעות הרכים של המדינות העניות לקש. תוכניות של רפורמה מבנית גם דורשות קיצוצים בתמיכה ב"תעשיות לא תחרותיות" ולהפחתת השירותים הציבוריים כגון טיפול רפואי וסובסידיות למזון עבור העניים. לאזרחי הארצות העניות, נשים וגברים כאחד, יש אפוא סיבות טובות לחפש עבודה באזורים משגשגים יותר.
אבל תהיה זו טעות לייחס את הגלובליזציה של עבודת הנשים לסינרגיה פשוטה של צורכי נשים — אלה שבארצות העשירות הזקוקות לעזרה ואלה שבארצות העניות הזקוקות למשרות. ראשית, תפיסה זו אינה מביאה בחשבון את העובדה שהממשלות בעולם הראשון לא השכילו למלא את הצרכים שנוצרו עם הצטרפות הנשים למעגל העבודה. בארצות הברית, ובמידה פחותה גם במערב-אירופה, מדינת הרווחה המצטמקת נעשתה מין "אבא שלא משלם מזונות". שלא כמו יתר מדינות העולם המתועש, ארצות הברית אינה מציעה לאמהות עובדות טיפול ציבורי בילדים ואינה מבטיחה חופשות בשכר לצורכי משפחה או בריאות. יתר על כן, בעקבות מִרְדֵי מסים שהתנהלו בשנות השמונים בכמה ממדינותיה צומצמו שעות הפעילות של הספריות הציבוריות, ובתי הספר נאלצו לסגור תוכניות העשרה וחוגי אחר-צהריים. באירופה לא התרחשו תהליכים דומים, אבל גם שם נמצאות כיום במעגל העבודה עשרות מיליוני נשים שלא היו בו קודם – ואילו השירותים הציבוריים לא הורחבו בהתאמה.
שנית, בראיית הגלובליזציה של עבודת הבית כלא יותר מסידור בין נשים יש משום התעלמות גמורה מתפקידם של הגברים. מחקרים רבים מאוד, ובהם מחקרים שערכנו אנו, מעידים שכאשר החלו נשים אמריקאיות לעבוד בשכר, בני זוגן כמעט שלא הגדילו את תרומתם לעבודת הבית. למשל, רק אחד מחמישה גברים בקרב הזוגות העובדים שראיינה הוכשילד בשנות השמונים לספרה The Second Shift [המשמרת השנייה] השתתף בעבודת הבית. לפי מחקרים מאוחרים יותר, אמהות עובדות עושות אמנם עבודת בית פחותה במידת-מה משעשו אמהות עובדות לפני עשרים שנה, אבל רוב הגברים תורמים רק במעט יותר לעבודת הבית.[9] כשבני זוג מתגרשים, מתנערים הגברים לא אחת ממחויבותם לטפל בילדיהם, והנטל נופל כולו על נשותיהם לשעבר.
ברוב התרבויות בעולם הראשון שמחוץ לארצות הברית יש מסורות רבות עוצמה שמפחיתות עוד יותר את נכונותם של הגברים לעשות "עבודה של נשים". כך שנוכחותן של מטפלות מהגרות, יותר משהיא מאפשרת לנשים עשירות להיכנס למעגל העבודה, בעצם מאפשרת לגברים עשירים להמשיך לחמוק מהמשמרת השנייה.
כמובן, הגברים במדינות העשירות יותר גם אחראים ישירות לביקוש לעובדות מין מהגרות, כמו גם לניצול המיני של רבות מעובדות הבית הזרות. ממה נובע, שאלנו את עצמנו, הביקוש המיוחד לפרטנריות מיניות "מיובאות"? ייתכן שהתשובה טמונה – לפחות בחלקה – בכך שמהגרות חדשות עוסקות תכופות בעבודה הכי לא רצויה, ושבגלל מגפת האיידס נעשתה הזנות עבודה שפחות ופחות נשים בוחרות בה מרצונן.
אבל אולי מקצת הביקוש הזה, כפי שעולה מהפרק של דניז ברנן על תיירות המין, צומח מקסמו הארוטי של ה"אקזוטי". אולי המהגרות מצטיירות כפרטנריות מיניות נחשקות מאותה סיבה שמעסיקים בעולם הראשון רואים בהן מטפלות מוכשרות במיוחד:
הן נתפסות כהתגלמות התכונות הנשיות המסורתיות של טיפוח, כניעות ורצון לשאת חן. יש גברים החשים נוסטלגיה לתכונות האלה, הקשורות בעיניהם לדרך חיים שחלפה ואיננה. בה בשעה שנשים מערביות רבות הולכות ונטמעות בתרבות התחרותית של עבודה "גברית" ודורשות כבוד על הצלחתן בעולם גברי, גברים מסוימים פונים אל "המזרח האקזוטי" או אל "האזור הטרופי הלוהט" בחיפוש אחר אישה מהעבר המדומה.
כמובן, לא כל עובדות המין מהגרות מרצונן. כמות מבהילה של נשים ונערות נסחרות בידי מבריחים ונמכרות לעבדות. מכיוון שהסחר חשאי ולא חוקי, קשה לדעת את המספרים לאשורם. קווין ביילס מעריך שבתאילנד לבדה, מדינה בת 60 מיליון נפש, חצי מיליון עד מיליון נשים הן זונות, מתוכן אחת מעשרים משועבדת.[10] כפי שמראה הפרק של ביילס בספר זה, רבות מהנשים האלה הן בנות שבטי הגבעות שבצפון המדינה, שמשפחותיהן מכרו אותן לבתי זונות בערי הדרום. יש המאמינות להבטחות בדבר עבודה וכסף ויוצאות לדרך מרצון, אבל מגלות כעבור כמה ימים שה"מארגנים" הם סוחרים בבני אדם, ואלה גונבים את דרכוניהן, מגדירים אותן כבעלות חוב ומשעבדים אותן לזנות. נשים וילדות אחרות נחטפות, או נמכרות בידי משפחותיהן המרוששות, ואז נסחרות לבתי זונות. גורל עגום אף יותר מצפה לנשים מלאוס או בורמה השכנות, הנמלטות מעוני ודיכוי מחרידים בבית ונופלות בידי סוחרי עבדים תאילנדים.
כשם שהגורמים המושכים עובדות זרות לארצות עשירות אינם פשוטים כפי שהם נראים במבט ראשון, כך גם הגורמים שדוחפים אותן לצאת מארצן אינם פשוטים. עוני יחסי ממלא בלי ספק תפקיד מרכזי, אבל למרבה העניין, המהגרות באות לא פעם מהמעמדות שאינם העניים ביותר בחברתן.[11] אדרבה, בדרך כלל הן אמידות יותר ומשכילות יותר מהמהגרים הגברים. מהגרות רבות מהפיליפינים וממקסיקו, למשל, גמרו תיכון או קולג' ועבדו במולדתן במשרות של בני מעמד הביניים, הגם שבשכר נמוך. מחקר שנערך על מהגרים מקסיקאים מצביע על מגמה ולפיה המהגרות נעשות יותר ויותר משכילות. לפני שלושים שנה, רוב העוזרות ילידות מקסיקו בארצות הברית היו עוזרות מעוטות השכלה בארצן. כיום רובן בוגרות תיכון שהחזיקו במשרות פקידות, קמעונות או מקצועות חופשיים לפני שעזבו לארצות הברית.[12] בתור שכאלה, הן בדרך כלל בעלות יוזמה והרפתקניות דיין כדי לעמוד בלחצים החברתיים המופעלים עליהן להישאר בבית ולהשלים עם חייהן כפי שהם.
גורמים לא כלכליים — על כל פנים, שאינם כלכליים באופן מיידי וישיר — משפיעים גם הם על החלטתה של אישה להגר. באמצעות ההגירה יכולה אישה להימלט מסביבה המצפה ממנה לטפל בבני משפחה קשישים, לוותר על משכורתה לטובת בעל או אב, או לנהוג כבוד בבעל מתעלל. ההגירה עשויה גם להיות תגובה מעשית לנישואים כושלים ולַצורך לפרנס ילדים ללא עזרה גברית. בפיליפינים, כפי שמספרת רָסֶל סָלָזָר פָּרֶניָאס במאמרה בספר זה, ההגירה נקראת לפעמים "גירושים פיליפיניים".
כמו כן, במדינות העניות פועלים כוחות שעשויים לגרוע מכוח המשיכה של גברים בתור בעלים. במדינות המספקות עובדות בית לעולם הראשון, האבטלה בקרב הגברים גבוהה. מכיוון שאינם מצליחים להתפרנס, רוחם נופלת והם מפסיקים לתרום למשפחתם גם באופנים אחרים. מהגרות רבות, ובהן אלה המתוארות בפרקה של מישל גַמבֶּרְד בספר זה, מספרות על בעלים מובטלים שמפזרים את הכספים שהן שולחות הביתה על שתייה או הימורים. מחקר על נשים מסרי לנקה העובדות במפרץ הפרסי מציין כי "אין זה נדיר… שנשים שחוזרות הביתה מגלות שבזמן היעדרן בוזבזו רוב הכספים ששלחו מהמפרץ על אלכוהול, הימורים, ופעילויות מפוקפקות אחרות."[13]
אם כן, הגלובליזציה של הטיפול בילדים ועבודת הבית מפגישה במידת מה בין הנשים השאפתניות והעצמאיות בעולמנו: אלה ממדינות עשירות, נשות מעמד הבינוני-גבוה שפניהן לקריירה, ואלה מכלכלה מתפוררת בעולם השלישי או בעולם הפוסט-קומוניסטי הנאבקות לשפר את מצבן. אלא שהיא אינה מפגישה אותן באופן שהפמיניסטיות נשות הגל השני במדינות העשירות אהבו לצייר בדמיונן — כאחיות ובנות ברית הנאבקות להגשים מטרות משותפות. הן נפגשות כגברת ועוזרת, מעסיקה ועובדת, ותהום ענקית של הזדמנויות ויוקרה פעורה ביניהן.
המגמה הזו, של חלוקה מחדש גלובלית של מלאכתה המסורתית של האישה, מאירה באור חדש את תהליך הגלובליזציה כולו. מקובל להניח שהמדינות העניות הן התלויות בעשירות יותר, ואת תלותן מסמל החוב העצום שהן חייבות למוסדות מימון גלובליים. אבל בספר זה אנו סוקרות תלות הפועלת בכיוון ההפוך דווקא, תלות מסוג אינטימי במיוחד. משפחות אמידות ובורגניות בעולם הראשון הולכות ונעשות תלויות במהגרות מאזורים עניים לצורך טיפול בילדים, ביצוע עבודת הבית ושירותי מין, ובתוך כך מתפתחת לא פעם מערכת יחסים גלובלית המשקפת במובן מסוים את היחסים המסורתיים בין המינים. העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה — מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. הארצות העניות מקבלות עליהן תפקיד הדומה לזה של האישה המסורתית במשפחה — סבלנית, מטפחת, ומתכחשת לצרכיה שלה. חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהיתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטאפורי, גלובלית.
אם נמתח מעט את המטאפורה, הרי שהיחסים האמורים אינם בשום פנים ואופן "נישואים" במובן של קשר הזוכה להכרה גלויה. אדרבה, מדהים עד כמה הגלובליזציה של עבודת הנשים נותרה לא-נראית, עד כמה ממעיטים להבחין או לדון בה בעולם הראשון. למאתרי המגמות אין כמעט מה לומר על כך שעוד ועוד ילדים וקשישים בעולם הראשון האמיד מטופלים בידי מטפלות מהגרות או גרים בבתים שמנקות עוזרות מהגרות. אפילו הקבוצות הפוליטיות שניתן היה לצפות שהמגמה תדאיג אותן — קבוצות העוסקות בפעילות פמיניסטית ובפעילות נגד הגלובליזציה — מַבחינות כמדומה רק בזוועות הבוטות ביותר, כגון סחר בבני אדם ושעבוד נשים. כך שאם אכן התפתחו יחסים ממוגדרים מטאפורית בין ארצות עשירות לעניות, הרי שהם דומים לא לנישואים אלא לרומן חשאי.
אבל זה "רומן חשאי" המתנהל לעיני הילדים. דומה שאיזדורה הקטנה והילדים האחרים בעולם הראשון שגדלו אצל "שתי אמהות" לומדים לא רק את אותיות האלפבית מאמא-מחליפה אוהבת. בסלון ביתם הם לומדים פוליטיקה גלובלית אדירת ממדים וטרגית.[14] הם רואים איך המבוגרים הופכים את הנראה ללא-נראה. בשבילם זהו "החינוך של הילדות המוקדמת".
בספר זה אנו מקוות לשוב ולהפוך את הלא-נראה לנראה. המאמרים שאספנו נעים בין זיכרונות אישיים לניתוח כלכלי, ומקיפים את העולם מטייוואן עד מקסיקו, מתאילנד עד הרפובליקה הדומיניקנית. חלק מהמאמרים מתארים העברה גלובלית של משאבים רגשיים (הוכשילד, פרניָאס), ואחרים דנים בלחצי הקפיטליזם הגלובלי על נשים ומשפחותיהן (סאסן). חלק מצביעים על הדילמות שמציבות עובדות הבית בפני הפמיניזם בעולם הראשון (ארנרייך, אנדרסון) וחוקרים את הדומה והשונה במצבן של המעסיקות והעובדות (צ'יבר, הונדניה-סוטלו, קונסטבל, ריבס, זרמבקה).
מאמרים אחדים בוחנים כיצד קיבלו עליהן מטפלות ועוזרות מהגרות מטלות הקשורות ביחסים מסורתיים במשפחה, כגון חובותיהן של הכלות בהונג קונג (לָן). אחרים חוקרים כיצד שינתה הגירת הנשים את היחסים בין נשים לגברים — הן בנישואים והן באמצעות סחר המין הגלובלי (ברנן, גמברד, ביילס, תאי).
הגלובליזציה של תפקידה המסורתי של האישה מציבה אתגרים חשובים בפני כל מי שפערים מיגדריים וכלכליים מדאיגים אותו. איך נוכל לשפר את חייהן של נשים מהגרות העוסקות במקצועות חוקיים כמו עוזרות ומטפלות ולפתוח בפניהן הזדמנויות חדשות? איך נוכל למנוע סחר בנשים ושעבודן? ולשורש העניין, האם בכוחנו למצוא משקל-נגד להעברה השיטתית של עבודת טיפול מארצות עניות לעשירות ולטראומה הבלתי נמנעת שחווים הילדים הנשארים מאחור? לכותבים ולכותבות בספר זה אין תשובות קלות, אבל מאמריהם, המבוססים על עבודת שטח עדכנית ונרחבת, בכל זאת עוזרים לנו לעשות את הצעד החיוני הראשון — להוציא אל האור את הנשים השקופות ביותר בעולם. אם ברצוננו למצוא פתרונות אקטיביסטיים, קודם כול עלינו לראות בנשים הללו בני אדם במלוא מובן המילה: לא רק קורבנות אלא גם לוחמות החותרות לשפר את חייהן, לא רק עובדות אלא גם רעיות ואמהות, ובמילים אחרות – אחיות(ינו) שאנו, נשות העולם הראשון, אולי נגדיר איתן ביום מן הימים סדר יום משותף.
* * *
——————————————————————————–
[1] ראו:Ellen Galinsky and Dana Friedman, Women: The New Providers, Whirlpool Foundation Study, Part 1 (New York: Families and Work Institute, 1995), p. 37.
[2] תודה מיוחדת לרוברט אֶספּינוֹזה, שאסף ועיצב את תרשימי הזרימה שבנספח 1.בנוסף לחומר המובא ישירות, מבוא זה שואב גם מהמקורות האלה:
Kathleen M. Adams and Sara Dickey, eds., Home and Hegemony: Domestic Service and Identity Politics in South And Southeast Asia (Ann Arbor:
University of Michigan Press, 2000); Floya Anthias and Gabriella Lazaridis, eds., Gender and Migration in Southern Europe: Women on the Move (Oxford and New York: Berg, 2000); Stephen Castles and Mark J.
Miller, The Age of Migration: International Population Movements in the Modern World (New York and London: The Guilford Press, 1998); Noeleen Heyzer, Geertje Lycklama à Nijehold, and Nedra Weerakoon, eds., The Trade in Domestic Workers: Causes, Mechanisms, and Consequences of International Migration (London: Zed Books, 1994); Eleanore Kofman, Annie Phizacklea, Parvati Raghuram, and Rosemary Sales, Gender and International Migration in Europe: Employment, Welfare, and Politics (New York and London: Routledge, 2000); Douglas S. Massey, Joaquin Arango, Graeme Hugo, Ali Kouaouci, Adela Pellegrino, and J. Edward Taylor, Worlds in Motion: Understanding International Migration at the End of the Millennium (Oxford: Clarendon Press, 1999); Janet Henshal Momsen, ed., Gender, Migration, and Domestic Service (London: Routledge, 1999); Katie Willis and Brenda Yeoh, eds., Gender and Immigration
(London: Edward Elgar Publishers, 2000).
Sri Lanka Bureau of Foreign Employment, 1994, as cited in G.
Gunatilleke, "The Economic, Demographic, Sociocultural and Political Setting for Emigration from Sri Lanka," International Migration, vol. 23 (3/4), 1995, pp. 667-98.
Athias and Lazaridis, 2000; Heyzer, Nijehold, and Weerakoon, 1994, pp.
4-27; Momsen, 1999, P. 21; "Wistat: Women's Indicators and Statistics Database," version 3, CD-ROM (United Nations, Department for Economic and Social Information and Policy Analysis, Statistical Division, 1994).
Geovanna Campani, "Labor Markets and Family Networks: Filipino Women in Italy," in Hedwig Rudolph and Mirjana Morokvasic, eds., Bridging States and Markets: International Migration in the Early 1990s (Berlin: Edition Sigma, 1993), p. 206.
[8] הסיבה ה"חדשה" הזו לביקוש במערב לעוזרות ומטפלות בילדים ובקשישים אינה תקפה כמובן במדינות המפרץ הפרסי, שבהן נשים אמידות אינן עובדות מחוץ לבית והביקוש לעוזרות ומטפלות נובע בעיקר משיקולי סטטוס. [9] למידע על עבודת גברים בבית בשנות התשעים, ראוArlie Russel Hochschild and Anne Machung, The Second Shift: Working Parents and the Revolution at Home (New York: Avon, 1997), p. 277.
[10]Kevin Bales, Disposable People: New Slavery in the Global Economy
(Berkeley: University of California Press, 1999), p. 43.
Andrea Tyree and Katharine M. Donato, "A Demographic Overview of the International Migration of Women," in International Migration: The Female Experience, ed. Rita Simon and Caroline Bretell (Totowa, N.J.:
Rowman & Allanheld, 1986), p. 29.
למעשה, רבות מהמטפלות והעוזרות המהגרות הן משכילות יותר ממעסיקותיהן. ראו מאמרה של פֵּיי-צ'יה לָן בספר זה.
[12] Momsen, 1999, pp. 10, 73. [13]Grete Brochmann, Middle East Avenue: Female Migration from Sri Lanka to the Gulf (Boulder, Colo.: Westview Press, 1993), pp. 179, 215.
[14] בעניין זה, תודה לרָקָה רֵי, המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי.manila-tel-aviv.jpg
כרטיס חיוג עם פרסומת לשבועון "מנילה תל אביב" הרואה אור בתל אביב
רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה
אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>
אנדריאה דבורקין משגל
מה קורה כשגבר חודר אל המרחב הפרטי של גוף האישה?
"משגל" דן בעולם המיניות הרווי שליטה וכניעה, ובמורכבות הפוליטית של מעשה המשגל.
נשים רבות חוות את השליטה הגברית כסוג של אלימות. לכן נשים מנמיכות את קולותיהן. נשים לוחשות. נשים מתנצלות. נשים סותמות את הפה. >>>
גיא עד אגו מלגו
סיפורים על תרבות, בשר, מכות ואהבה. מסעו המודולרי של האגו משלב הלגו לשלב הפוסט עובר דרך באר שבע, ניו יורק ות"א ומגלה מציאות הגיונית ומבולבלת, ירוקה ומדממת. כדי לשרוד בעולם האורבני הכאוטי הזה, על הגיבורות לפתח לעצמן אגו אלסטי ולהפוך לנשים בעלות תושייה. >>>
אינגבורג באכמן תמרון סתיו
אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת, זֶה הָיָה אֶתְמוֹל, בְּכַסְפּוֹ חֲסַר-הָעֶרֶךְ שֶׁל הַקַּיִץ בְּכִיסֵנוּ אֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹכְבִים עַל גְּבָבַת הַלַּעַג, בְּתִמְרוֹן הַסְּתָיו שֶׁל הַזְּמָן. >>>
אילנה ברנשטיין פנטזמה: מחזור ראשון
נדרשתי למשמעת מלים, לקוצב שפתיים. רוחות הזמן לא נשאו לי חסד. נכשלתי בלשוני, טבעתי במים מוכים, אלוהים לא מרחם על ילדות. זה היה שיעורי הראשון, למדתי את יסוד המים. חיפשתי משפט להתחיל בו את היום, אבל המשפטים הטובים היו תפוסים. >>>
גירסה להדפסה
RSS צרו קשר רשימת דיוור English חזרה לראש הדף
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights
reserved
בית
