רעיונות ותהליכים מקדמים ומעכבים נשים, מנהיגות נשית ומגדרית/שרה שלו
הרעיונות הפילוסופיים של הליברליזם הביאו עמם תקווה גדולה לנשים לשוויון בחברה. הבעיה התגלתה ביישומם הפוליטי, הכלכלי והחברתי. התברר שחופש אינדיבידואלי מושג ע"י עוצמתו הכלכלית והפוליטית של הפרט, ולכן שוויון פורמאלי בפני החוק אינו מספיק לנשים לחסרי משאבים. רעיון הרב תרבותיות מתבססים על עקרונות ליבראליים גם הם, ומתייחסים לקבוצות חברתיות בעלות מסורות תרבותיות משותפות. אך כל עוד אלו נשארים בבחינת אידיאולוגיה ולא מתורגמים למדיניות נורמטיבית , הם אך כיסוי לאי שוויון בין קבוצות תרבותיות. המתח ברב תרבותיות מחריף כאשר נוגע בנשים, בנושאי אישות . יש מקום לברר אם הנשים מהוות קבוצה תרבותית אחת? מכאן לשאלה: האם הרב תרבותיות טובה ומקדמת נשים? התשובה שלילית, כי בכל דילמה בין שמירת המסורת וזכויות נשים זה פועל לרעת הנשים בחברות פטריארכאליות, בהן הן מופלות מלכתחילה, ושמירה על המוסרת מעכב את קידומן (סוזן אוקין: 1999).
הניאו-ליבראליזם – הגרסה העכשווית של הליברליזם פועל עוד יותר לרעת הנשים, באמצעות ההפרטה, התכווצות מדינת הרווחה, הגדלת עול עבודת הטיפול ללא שכר של הנשים, ובכך מגדיל את הפער בין גברים לנשים. גם תהליך הגלובליזציה, שמגביר את התחרות בין חברות ענק בינלאומיות על הון ועבודה זולה, שלנשים אין נגישות אליהם, מגביר אף הוא את הקיטוב בין עשירים לעניים ומחליש את הנשים. תומכת בכך גם הפילוסופיה הפוסט מודרנית הדוגלת באמת יחסית, בפירוק החברה, וויתור על עצם השאיפה לשינוי והטבה במעמדן של החלשים בחברה.
ישראל 2007 עומדת בראש מדינות המערב בפערים בין עשירים לעניים. סילוק ההבטחות לסדר יום חברתי בתקציב המדינה וחוק ההסדרים. הרלבנטיות המגדרית היא: באי הגדלת שכר המינימום, (שני שליש ממקבלי שכר המינימום הן נשים). צמצום תקני כוח אדם בביטוח הלאומי (75% מהן נשים), והורדת רמת השתתפות המדינה בשירותים חברתיים. גם ההצעה למס הכנסה שלילי אינו פועל לטובת הנשים שאינן מגיעות לסף המס או נמצאות מחוץ לשוק העבודה. כל אלו מחלישים את הנשים. באותו הכוון פועלים גם תהליכים חברתיים ותרבותיים נוספים הקשורים במבנה המשפחה, גירושין ומשפחות חד הוריות מחלישות ומטילות גם הן את עולן על נשים. אפשר להוסיף גם את רמת הדתיות לגורמים המעקבים: שעור הילודה, עוני, והדרת הנשים מהתחום הציבורי.
מאידך, פראקטיקות מקדמות שינוי קידום נשים ע"י העדפה מתקנת, הבטחת ייצוג ותיקונים בחוק, אך אלו הם תהליכים איטיים ולא מספקים. לדוגמה : הפחתת מס הכנסה לאישה עובדת בגין תשלום למטפלת. מהן נהנות רק הנשים שמגיעות לסף המס, ולא רוב הנשים שמקבלות שכר מינימום. המודל השוודי של שני מפרנסים/מטפלים יכול לשנות מצב זה. השאלה היא מהי הדרך הפוליטית שיכולה לקדם נשים. התשובה היא חלוקה מחדש של המשאבים על ידי המדינה. השאלה היא האם דרך זו ריאלית במדינה קפיטליסטית של ראשית המאה ה-21. התשובות חלוקות, בקנדה לדוגמה, ממשלת קנדה מצהירה בפרסומיה הרשמיים ששוויון מגדרי היא חלק ממדיניות ומתהליך הפיתוח. בישראל נראה לי שלא?
כיצד רעיונות ותהליכים אלו קשורים למצבן של נשים, ולמנהיגות נשים/מיגדר?
תהליך החלשתן של נשים פירושו, שהן עניות יותר במשאבים, כלכלית פוליטית ותרבותית. דבר המקשה עליהן לצבור כוח להקים מנהיגות ולייצר סדר יום מיגדרי. עובדה זו משפיעה גם על יכולת גיוס מנהיגות נשית ופמיניסטית. מכאן שגם אם יש להמשיך להלחם על משאבים מוסדיים, ועל מקומן במבנה המוסדי וההיררכי, יש לחפש גם מקורות עוצמה אחרים. אני סבורה כי יש לחפש את מקור העוצמה העיקרי של הנשים במקום בו הן נמצאות באופן "טבעי" .
"עוצמה מגדרית" – באה מהתפקידים השוליים בהן רוב הנשים מצויות בחברה , דרך הפרקטיקות היומיומיות שלהן: האמהות, מקצועות העזרה והשירות, התנועות לשינוי חברתי, וההתנדבות לחברה.
אני מציעה להסתכל על מנהיגות במונחים שונים מן המקובל. הסתכלות והבנת העוצמה של גידול הדורות הבאים וטיפול בדורות ההולכים בהעברת הערכים, ונורמות ההתנהגות לחברה העתידית. עוצמה זו מצויה בידיהן, והיא בעלת פוטנציאל אדיר לשינוי חברתי. פראקטיקות אלו של נשים, יכולות לשמש בידיהם כלים למטרות חברתיות ערכיות ונורמטיביות לחברה טובה ושוויונית יותר. הכוונה להפוך חולשה לעוצמה. לזה קראתי בספרי בשם: "השיח אלטרואיסטי". זה נראה כפרדוקס. פרדוקס, כי לא מקובל לחשוב על תפקידים מגדריים כבעלי עוצמה למנהיגות, ופוטנציאל לשינויים חברתיים.
אם בדרך מנהיגות ניתן להשפיע על רעיונות והתנהגות ולהביא לשינוי חברתי?
נשים בתפקידיהן השונים ממלאות עמדות מנהיגות לא פורמאליים: א. באמהות- הולדה, גידול וטיפוח הדורות הבאים, וכך יוצרות את החברה העתידית לא רק ביולוגית, אלא גם מוסרית וחברתית. הן מעבירות ערכים ודרכי התנהגות, כמו: אהבה, כנות, רגישות, אחריות, מסירות, ומחויבות לאחרים. זה יכול להיות כחומר ביד היוצר בידיהן. ב. במקצועות העזרה והשירות – בחינוך והוראה, במקצועות הטיפוח – עו"ס, אחיות, רופאות, ועובדות בשירותי רווחה אישיים וציבוריים.
ג. בפעילות בתנועות לשינוי חברתי ובהתנדבות, בהם רובן נשים. בתפקידים אלו כל אישה היא מנהיגה, ואחראית על התוצאות, בתנאי שתהיה מודעת לכוחה זה ותיקח אחריות על התוצאות. ההשפעה היא חינוכית, חברתית ופוליטית ע"י דוגמה אישי בלתי פורמאלית.
ההשכלה הגבוהה, יכולה לשמש דוגמה לתחום בו נשים לקחו אחריות מודעת לגורלן. הן מבינות כי בדרך רכישת ההשכלה והמקצוע, תוכלנה לקדם את מעמדן הכלכלי והחברתי. כבר נראה כי יותר נשים משכילו, ונכנסות לתחומי הניהול, הכלכלה והפוליטיקה. תופעה שתתרחב ותלך ותראה כמובנת מאליה, והעתיד יוכיח כי צדקו.
דוגמה למנהיגות נשית לא פורמאלית, יכולות לשמש חסידות אומות העולם. מתברר כי רוב חסידי אומות עולם הן נשים. הן פעלו בתנאים קטסטרופאליים, להצלת יהודים בשואה. נטלו על עצמן תפקידי מנהיגות שלא מילאו אותם באופן מסורתי. אלו דרשו יוזמה, עורמה ותחכום, רציונאליות רבה בתכנון צעדיהן כדי שלא יתפסו, תוך סיכוני חייהן וחיי משפחותיהן. הן גייסו משאבים רבים: מזון , בגדים, מקומות מסתור, תרופות, תעודות מזויפות, מידע והעברתו, והברחת גבולות. ללא ארגון ומשאבים כלכליים או פוליטיים, כי גם הן עצמן היו נרדפות ובסכנת חיים. רובן היו חסרות השכלה, מקצוע, תעסוקה או רכוש. הן פעלו כך, מתוך אחריות אישית כלפי אנשים חסרי ישע שללא עזרתן דינם היה מות, ומתוך מחויבות מוסרית גדולה ומצפון, ומתוך כך לעתידה של החברה האנושית.
שתי הערות תיאורטיות לסיום:
פוקו (1979), הראה שהמבנים החברתיים הם כוחניים. יחסי הכוח בין גברים לנשים. כאשר הגברים מצליחים לשמר את השליטה בכל האמצעים העומדים לרשותם של החזקים, כולל אידיאולוגיה, חינוך, חוק, והדרת הנשים מהתחום הציבורי.
טרונטו (1993), כתבה על נושא הטיפוח (care). קביעתה היא שלטיפול היומיומי של אנשים זה בזה יש ערך יסוד בקיום האנושי. זו גם פילוסופיית המוסר המגדרית, של האמהות והטיפוח.
אני רואה באמהות, מקצועות השירות, ההתנדבות ואת התנועות לשינוי חברתי, הרחבה של כל אלו לכלל אתיקה מגדרית. בה המבט והפעולה ביחסי גומלין חברתיים מושתתים על נורמות מוסריות – אלטרואיסטיות שמבוססים על קדימות צרכיו של האחר לפני צרכי שלי, הבאים מתוך מחויבות כלפי הזולת מתוך בחירה וולונטארית. זהו מוסר אלטרואיסטי בחיי היומיום, בו בעיקר הנשים מנהלות "שיח האלטרואיסטי" דרך עיסוקיהן המגדריים ה"טבעיים" בחברה.
הפמיניזם כבר לימד אותנו שכל מה שהוא פרטי הוא – פוליטי. בידנו לבחור איך היינו רוצות לראות את המציאות, ולהיאבק במה שצריך לשנות לשוויון מגדרי. הגרעין למפנה מצוי לדעתי בפינה אליה נדחקות נשים אל עבודות הטיפוח, השירות וההתנדבות – שם מצוי כוחן. ביכולתן להציב "דגם יחסי תרומות" אלטרואיסטי – מוסרי, כאלטרנטיבה לדגם הכוחני והמנוכר הרווח.
עוצמתה של החברה בעידן הפוסט מודרני תנבע בין השאר ממרחב האוטונומיה, והיוזמה שהיא תאפשר לפרטים בתוכה כדי לבטא את ערכיהם ואת העדפותיהם. מכאן שהשיח האלטרואיסטי עשוי להביא לחברה מוסרית יותר במובנים רבים, דרך העצמת הנשים בחברה.
(שלו, 164/5, 2003).
