אירועים וכנסים

דיון דיפרנציאלי על אזרחות בחברה רב תרבותית/שרה שלו

מספר הערות דיפרנציאליות

ברב שיח: שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בנושא: רב תרבותיות ואתגרי האזרחות הדיפרנציאלית בישראל , ניסו חוקרים העוסקים בתחום לקיים דיון ולהציע מודלים פוליטיים וכלכליים, ואולי לתת מענה, או להציע גישה חדשה למציאות רב תרבותית בלתי שוויונית בישראל. נראה לי כי אפילו האתגר התיאורטי נותר דיפרנציאלי בעיקרו וכמעט חד תרבותי, על אחת כמה ההצעות לשינוי פני המציאות.
האירוע התקיים, במסגרת מכון וולטר ליבך לדו קיום יהודי ערבי, ובהקשר לספרם של יוסי יונה ויהודה שנהב בשם: מהי רב תרבותיות? המשתתפים באו מתחומי ידע שוני: משפט, פילוסופיה, סוציולוגיה ומדע המדינה. הרב שיח התיימר להקיף את הנושא מכל היבטיו וכשמו לאתגר את הרב תרבותיות בהצעת רעיונות לאזרחות דיפרנציאלית וראה זה פלא, אף לא חוקרת אחת השתתפה בפנל. היו"ר אומנם התנצל מאד, אמר שהייתה צריכה להיות דוברת, אך ברגע האחרון ביטלה. זה נשמע לא משכנע לכל הפחות ועל כך הערתי.
אי השתתפות נשים בדיון אינה חדשה או מקרית וחוזרת על עצמה בכל דיון רלבנטי בו ברור שלנשים מעמד וצרכים ייחודיים להן. בדיון הנוכחי היה הרבה מעבר לכך, והוא חוסר ייצוג של הנושא המגדרי בהקשר לרב תרבותיות אשר אינו רק עניין פרוצדוראלי אלא מהותי לדיון. השאלה אינה רק אם יש נשים בין משתתפי הפנל, אלא שאלה עקרונית לדיון בדמוקרטיה ורב תרבותיות וכל המשתמע מכך, ואם אין דיון הכולל נשים ואת נושא המגדר, הרי הוא מדיר אותן ואת בעיותיהן מהדיון ברב תרבותיות. נדמה לי שזו הייתה גם המשמעות להוסיף את מושג ה"דיפרנציאליות" לדיון.
השתתפות נשים והעלאת הסוגיות המגדריות חיונית ואף הכרחית לדיון ברב תרבותיות, ובדיון זה הנושא המגדרי לא נדון כלל, ואפשר להסיק מכך שחוקרי הרב תרבותיות אינם מחויבים לנושא המגדרי כחלק מהדיון הכללי בנושא. הרי בדיון בזכויות רב תרבותיות, הנשים הן קבוצה (גם אם אני חולקת על ההגדרה המקובלת, מאחר והיא מורכבת הרבה יותר בגלל גודלה של קבוצת הנשים, והשונות הרבה בתוכה ובשל הצלבות בין גזע, השכלה מעמד, גיל ועוד).
מתבקשת השאלה, האם את הנקודה העקרונית הזאת לא ראו מארגני הרב שיח ואף לא משתתפיו? רק כאשר שאלתי היכן הן הנשים, הייתה התייחסות יותר ממזערית וכדי לצאת ידי חובה.
סטטיסטית הנשים מהוות את הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסיה מעל ל – 50% הזקוקה לשוויון פוליטי וכלכל ותרבותי ולא רק ברמה של שוויון פורמאלי. ולכן כאשר הדיון עוסק בקבוצות לאומיות – דתית בישראל, הוא מצומצם מראש, ונותר ה קונפליקט היהודי – הערבי שהוא חשוב בפני עצמו (הערבים מהווים כידוע רק 20% מאוכלוסיית המדינה).
הדיון גם לא פרץ את הגבולות המושגיים, כפי שנטען, הייתה חזרה על הרעיונות הידועים שהחלו בהם קימליקה ואחרים שחקרו את זכויותיהם של הצרפתים כקבוצה תרבותית בקוויבק שבקנדה. הדיון אפילו לא הרחיק לשאלתה של החוקרת הפמיניסטית באותו ההקשר. סוזן אוקין שאלה: האם הרב תרבותיות טובה לנשים? תשובתה הייתה שלילית. היא קבעה שכאשר קיימת התנגשות בין ערכים תרבותיים מסורתיים מול זכויות מגדריות על הזכויות המגדריות לגבור, כי אחרת נשים תמשכנה להיות מדוכאות בחברות המסורתיות והפטריארכאליות, וזאת בשם שמירה על זכויות תרבותיות של קבוצות המיעוט שהולכת ונעלמת.
הרעיונות שהועלו על ידי המשתתפים היו כללים במובן זה שעקבו אחרי רעיונותיו של רולס, הוגה הדעות של הליברליזם הקלאסי, וחזרו על הכללות של שוויון פורמאלי, זכויות תרבותיות למיעוטים, ואילו הדיון הקונקרטי והמסקנות האופרטיביות הפוליטיות והכלכליות המתחייבות מגישה חיובית לרב תרבותיות היו מעורפלים ולא מעשיים. הוזכר הרעיון של חלוקה מחדש של משאבים שהוא רעיון טוב ויפה אך פשטני. האם משהו ראה מקרה שבעלי העוצמה מוותרים על משאביהם הכלכליים והפוליטיים מרצון, וללא מהפכה ושפיכות דמים? התנהלותן של הממשלות בישראל לגבי תקציב המדינה וקיצוצים קשים באשר לזכאותם של החלשים (נשים, ילדים, חולים, גמלאים, עובדים זרים), ומשקלם היורד של תקציבי רווחה, הן רק דוגמה קטנה לכך ולא יחידה בעולם המערבי. הדבר שונה ככל הנראה במדינות הרווחה המפותחות כמו הסקנדינביות.
אגב קנדה שהיא מקור להשוואה בדיון ברב תרבותיות, יוצאת דופן במובן זה, לא רק בגלל שבה הרב תרבותיות התקבלה הן ברמה האידיאולוגית והן בהסדרים הפרקטיים (החלוקתיים), מה שמכונה רב תרבותיות עבה, שאיננה רק הצהרתית.כדי להשיג שוויון לנשים, ממשלת קנדה מצהירה בפרסומיה הרשמיים ששוויון מגדרי היא חלק ממדיניות ומתהליך הפיתוח. היא מעריכה שיש לכך אימפקט דיפרנציאלי על נשים וגברים, במדיניות, בתוכניות ובחקיקה, ולכן ישנה התחשבות בשונות במציאות החיים שלהן (their different socio-economic realities). גם זאת, ההשוואה בין ישראל לקנדה מוגבלת גם בכך שלקנדה אין בעיות לאומיות או דתיות שעליה לפתור.
רב תרבותית בגרסה – הניאו ליברלית מקשה עוד יותר על נשים. מתברר כי רב תרבותיות המדגישה את ערך השוויון פורמאלי גם אם הוא חשוב, הוא אינו יכול לספק קבוצות חלשות, ובמיוחד את הנשים. אם פעם דיברו במונחים של הזדמנויות שוות, מתברר כי אלו אינן קיימות בשל נקודת ההתחלה הבלתי שוויונית. מה שדרוש לקבוצות הללו ובמיוחד לנשים הן הוכחת השוויון על פי תוצאות, בהכנסה בייצוג ועוד. מכאן שיש לקחת השונות בתנאיי החיים של הנשים כתנאי מוקדם, כמו גם הערכה שווה לתפקידיהן בגידול הילדים ובמקצועות השירות למיניהם. כאשר זה יקרה וילווה בהערכה ומשאבים, כמו אלו הניתנים לעיסוקים אחרים – טכנולוגיים, כלכליים ומדעיים, או אז אפשר יהיה לדבר על שוויון מהותי.
בדיון הזה הייתה גם יומרה לראות ברעיונות שהועלו מאמץ אינטלקטואלי ואפיסטמולוגי וחידושים רעיוניים, וכן ניעור גבולות הדיון כפי שטען יו"ר הרב שיח ד"ר אמאל ג'מאל. איך לא ראו המשתתפים כולם שללא ניעור הגבולות המגדריים כחלק מהדיון הזה, ולא רק את הגבולות האתניים והלאומיים, לא תהיה פריצת דרך רעיונית אמיתית. מכאן שהדיון לא רק שלא השיג פריצת דרך בכוון האזרחות הדיפרנציאלית, אלא נשאר בבחינת דיון דיפרנציאלי, על פלח אחד של המציאות והוא הקונפליקט היהודי ערבי ולא מעבר לו. לדיון פורץ הדרך אנחנו עדיין מחכות וגם עובדות עליו.

ד"ר שרה שלו