אירועים וכנסים

התיאטרון של סארטר/יפה וולפמן

ה"אחר" וה"אחרים" במחזותיו של סארטר

בספר זה נחקרים מחזותיו של איש הרוח ז'אן-פול סארטר (1905-1980), אשר כתב בתחומים מגוונים: ספרים פילוסופיים, חיבורים הבוחנים חברות שונות בעולם, יצירות פרוזאיות מז'אנרים שונים (יומן, רומן, נובלות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיה), יצירות דרמטיות, תסריטים, ביקורות על יצירות ספרות ויצירות אמנות שונות, עריכת כתב-עת זמנים מודרניים (Temps Modernes משנת 1945 ועד יום מותו) וכן ביקורות על אנשי רוח ואישים שונים. בארץ התייחסו לספרו הפילוסופי המוקדם הישות והאין (1943) ולספרו העיוני הפופולארי האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם (1946). אולם כמעט ולא עסקו ביצירות הספרות שלו ועוד פחות בפילוסופיה המאוחרת שלו ביקורת התבונה הדיאלקטית (1960), ואין שום מחקר מעמיק העוסק במחזותיו ולא כזה הבוחן את האוטוביוגרפיה שכתב (המילים 1964) ואת הביוגרפיות (בודלר 1947, סן ז'נה שחקן או קדוש מעונה 1952 ו-פלובר או אידיוט המשפחה 1971-1972). במחקר הנוכחי נבחנים מחזותיו תוך התייחסות גם לכמה מכתביו האחרים, המוקדמים והמאוחרים, מתוך מגמה לראות באיזו מידה עמדותיו המבוטאות במחזות חוזרות על אלה שבכתביו האחרים, משלימות אותן או מנוגדות להן. סארטר חי באירופה בתקופה מאוד סוערת ורבת תהפוכות, שכללה את מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה, מלחמת אלג'יר, מלחמת קוריאה וויטנאם ומשבר הטילים בקובה. בספר זה נעשה ניסיון לעקוב אחר תגובותיו לאירועים הללו. הפרספקטיבה שנבחרה היא ייצוג ה"אחר" וה"אחרים" במחזות, שכן תמה זו מופיעה כבר ביצירותיו הספרותיות המוקדמות, הבחילה (1938), באמצעות רוקנטאן הגיבור ה"אחר" וקבוצת הבורגנים ה"אחרים", ו-הקיר (1939), בהתייחסות ל"אחרים" הפשיסטים, המיוצגים באמצעות החוקר ה"אחר" והרופא ה"אחר". ה"אחר" זוכה להתייחסות נרחבת גם ב-הישות והאין, והיחס אליו משתנה לאור האירועים ההיסטוריים שסארטר חווה. הז'אנר המראה בצורה המובהקת ביותר את מהלכי ההיסטוריה ודרכי התגובה של בני האדם אליהם הוא הדרמה, שבה מוצגים גיבורים בעת פעולה. סארטר באמצעות מחזותיו הגיב מיידית לאירועים אקטואליים וניסה להשפיע על קהל הצופים בתיאטרון, אולם בחר בדרך מקורית משלו כדי להעלות את בעיות התקופה בלי להפוך את במת התיאטרון לזירת הפגנה פוליטית ותוך שמירה על פרספקטיבה, הדורשת מן הצופים חשיבה מעמיקה ובדיקה מחודשת של עמדותיהם. זאת עושה סארטר תוך ויכוח עם אנשי רוח ומחזאים דוגמת קלודל, ברכט, יונסקו ובקט. ב- הישות והאין סארטר מחייב כל אדם לפעול לביטול השפעתו השלילית של ה"אחר" כדי לבטא את חירותו, ובמחזה "הזבובים" (1943), שהועלה בפאריס בעת הכיבוש הנאצי, הוא מציג זאת בדמותו של אורסטס, מייצג המחתרת, המצליח להכניע את ה"אחרים" האבסולוטים, האל יופיטר והשליטים הפוליטיים העריצים אגיסטוס וקליטמנסטרה. במחזה "בדלתיים סגורות" (1944) מובאים ה"אחרים" בדמותם של המתים, שוכני הגיהינום, גארסין, אינז ואסטלה, וה"אחרים" האבסולוטים, שיצרו את הגיהינום, הכובשים הנאצים ונציגי וישי, נרמזים. החל מראשית שנות החמישים, שנות המלחמה הקרה, חלה תפנית בעמדותיו החברתיות והפוליטיות של המחזאי הצרפתי, והוא מתעניין יותר בקבוצות המקופחות שבחברה, משום שלדעתו בחברה שאינה שוויונית חייבים לתמוך בחלשים. במחזהו "השטן והאל הטוב" (1951) מוצג הגיבור כ"אחר" שנתפס בהתחלה כ"שטן" ואחר-כך כ"אל הטוב", אולם במהלך המחזה הוא מבין כי כדי לעזור ל"אחרים" המקופחים בחברה עליו להפוך לאדם, ולא להתיימר להיות שטן או אל. עליו להתגייס למען מאבקם החברתי לשוויון זכויות על ידי כך שיהיה מוכן להקריב את חייו וילמד אותם להלחם במדכאיהם, ומי שדוחפת אותו להסכים לכך היא האישה הילדה. כאן סארטר רואה את מהלכי ההיסטוריה כגורם קובע בגורלו של הפרט (כבר לא אורסטס שיחיד וכנגד רצונם של תושבי ארגוס מסלק את השליטים המסואבים, אלא גץ הגיבור שמתחשב בדעת ה"אחרים" המבקשים את עזרתו). במחזה "נידוני אלטונה" (1959/1960) סארטר מגיב על מלחמת אלג'יר, תוך הצגת הרקע של משפחה גרמנית לאחר מלחמת העולם השנייה. במחזה זה הוא מציג משפחת תעשיינים, המעמידה את המפעל שלה, את אדמותיה ואת בכיר בניה לרשות השליטים הפוליטיים שיצאו למלחמה. פרנץ, הבן הבכור, מגלה כי חירותו מוגבלת, כיוון שאביו עושה עסקות עם הגרמנים ואחר כך עם האמריקאים על מה שעליו לעשות, וכך הוא עצמו הופך לחסר אונים. ההיסטוריה במחזה משפיעה מאוד על הפרט, בעיקר אם גדל במשפחה שבה האב עריץ, השואף לשמר את הונו. מוצגות גם שתי הנשים במשפחה, לני הבת והאחות ויוהנה הכלה והגיסה, ותפקידן במחזה זה דרמטי ביותר. המחזאי מציג גם את הנגררים למלחמות הדמים, ולו משום שהיו שותפים פסיביים. המחזה האחרון, העיבוד ל"נשי טרויה" של אוריפידס, מזהיר את האנושות מפני המלחמות ומן המעשים הלא מוסריים של קברניטי המשק ומנהיגי המדינות האלימות, הסוחפים את עמי העולם למלחמה שבה תחוסל האנושות כולה. הפעם מציג סארטר את המין הנשי כ"אחר" בה"א הידיעה, המייצג את עמי אסיה ואפריקה תחת כיבוש ואת הנשים כקורבנות האולטימטיביים.

הפרק החמישי בספר דן במין הנשי כ"אחר" במחזותיו של סארטר. במחזה "הזבובים" מוצגת אישה המסייעת לשליטים העריצים (יופיטר ואגיסטוס) בדמותה של קליטמנסטרה, ומוצגת מורדת במלכות בדמותה של אלקטרה, המדרבנת את אחיה אורסטס למגר את שלטון הדמים. במחזה "בדלתיים סגורות" מופיעות גם כן שתי נשים והפעם בחברת גבר אחד. מוצגת עמדתן כלפי גבר זה, כאשר אסטלה מנסה למצוא חן בעיניו באמצעות איפור והסכמה לומר הן לכל מה שיחפוץ, ואילו אינס הלסבית מנסה לגזול ממנו את אסטלה היפה ומפגינה ויכוח אינטלקטואלי, שבאמצעותו היא מגמדת אותו, והופכת אותו לתלוי בה. במחזה "השטן והאל הטוב" מופיעות שתי הנשים קתרין והילדה. הראשונה פילגשו של גץ השטני, שאינה יכולה להמשיך לחיות לאחר שהחליט להיטיב דרכיו ולשחררה, והשנייה הילדה טובת הלב, העוזרת לנזקקים ומשכנעת את גץ לאמן אותם כצבא כדי שיוכלו להיאבק למען זכויותיהם. במחזה "נידוני אלטונה" שתי נשים גם כן, לני ויוהנה. לני, הבת והאחות, הגדלה במשפחה גרמנית שבראשה עומד אב עריץ, מצד אחד מצווה לציית לו ומצד שני מורדת בו ומסרבת להפגישו עם אחיה פרנץ, שנעל עצמו בחדרו. גם כלפי אחיה פרנץ היא מתגלה כמי שנשלטת על ידיו וגם כמי ששולטת בו. יוהנה, האישה השנייה במחזה, היא אשתו של הבן/האח הצעיר וורנר, הזרה במשפחה (הכלה והגיסה) אשר לא הצליחה לשכנע את בעלה לסרב לבקשת אביו לעבור להתגורר באלטונה, אולם מצליחה לשכנע את פרנץ לצאת מחדרו ולתת את הדין על פשעי המלחמה שלו. בספר גם מופיע ראיון עם סארטר שערך עיתונאי גרמני, הטוען כי הנשים במחזה זה הן וומפיריות (ערפדות).

המחזה המעניין ביותר, מבחינת ההתייחסות לאישה, הוא "נשי טרויה", עיבודו של סארטר למחזהו של אוריפידס, שבו התפקידים הראשיים הם בידי הנשים הטרויאניות, שהתאלמנו ונשבו, ובראשן הקובה, קסנדרה ואנדרומכה. סארטר בעיבוד זה מציג את הנשים כקורבן האולטימטיבי, הן בשל היותן טרויאניות, דהיינו אסיאתיות, השייכות לחברה המקופחת של העולם השלישי, והן בשל היותן נשים ולכן שייכות למגדר המקופח בחברה הגברית. הדרך, שבה מציג אותן סארטר מיוחדת במינה: הקובה המובסת נותרת מלכה גם בעת שביה, וקסנדרה, הנביאה הזועמת, שאמה, בנות עמה וגם בני העם הכובש (היוונים) רואים בה מטורפת, היא למעשה אישה, שאינה מוגדרת על ידי אב ולא על ידי אח או בעל, ומתגלה כשמשון הגיבור הנשי. במחזה מופיעה גם אישה נוספת, והיא הלנה היווניה היפה, שהקובה ונשי טרויה זועמות עליה בשל חלקה בפריצת מלחמת טרויה, אולם סארטר מראה גם את כוחה, שקסנדרה מודעת לו. מחזה זה הועלה בארץ ב-1983 בעת מלחמת לבנון הראשונה ושנה לאחריו הועלה גם מחזהו של חנוך לוין "נשות טרויה האבודות", שגם הוא עיבוד לאותו מחזה של אוריפידס, ובספרי (התיאטרון של סארטר) נערכת השוואה בין שני העיבודים האלה, ומוצג היחס לנשים בכל אחד מהם, וכן נבחנת גם ההצגה הבימתית בארץ לעומת המשתמע מן הטקסט בעיבודו המקורי של סארטר.