כל מה שקורה עכשיו בארץ, לא היה מתאפשר אם לימודי מגדר היו עמוק בתוך מערכת הלימודים הפורמאלית. הווה אומר- בתי הספר בכל הארץ. הדרות וגירושי נשים ("נשים החוצה!" צעקו בקלפי בשכונה חרדית), השתלטות של גברים על השטח הציבורי ועל עמדות מפתח בחברה ובעסקים, או היטפלות לבנים שרוצים ללבוש בגדי בנות- כמו אלימות- תמיד יהיו -השאלה היא איך מגיבים לדברים אלו – איך מתמודדים איתם. השופטים שהסכימו להפרדת אוטובוסים, המשטרה שלא עושה כלום כשמגרשים נשים (הווה אומר כשמדירים, מרחיקים, אוסרים על נשים להשתתף), שעושה מעט מידי כשאישה מתלוננת במשטרה על הטרדה מינית או על אלימות- כל אלו הם תולדה של בורות עצומה, מבישה ומעציבה.
לימודי מגדר- ההבדל בין בן לבין בת, בין גבר לבין אישה, וכיצד העולם הזה שונה לגמרי עבור אישה או גבר- כל אלו לגמרי לא ברורים אם לא למדת לימודי מגדר.
זהו ידע.
ידע שפוקח עיניים, ומציל חיים.
ללימודי נשים נחשפתי באופן עצמאי לחלוטין- וזה שינה את חיי. שאלתי עצמי איך ידע כלכך אקוטי ונחוץ להיותי אדם בעולם הזה נמנע ממני? זה נראה לי פלילי.
למדתי קולנוע – אבל בעצם למדתי קולנוע של גברים. למדתי אמנות- אבל בעצם למדתי אמנות של גברים. גברים "לבנים" כלומר- מערביים, אשכנזים. לקח לי ועדיין לוקח לי זמן להבין שהדרך של גבר להביע עצמו אינה בהכרח הדרך שלי. במקום לקרוא לזה "לימודי אמנות גברית או לימודי קולנוע גברית" קראו לזה לימודי קולנוע ב"הא" הידיעה. לימוד אמנות ב"הא, הידיעה. זוהי הטעיה.
אריקה ג'ונג, סופרת ידועה בארצות הברית אמרה אותו הדבר: שנים רבות היא ניסתה לכתוב, וזה לא ממש הצליח לה. לקח לה זמן להבין שהיא מנסה לכתוב כמו הסופרים שהיא למדה. כמו גבר.
ואז קראתי על אליעזר בן יהודה, ועל זה שהחלום שלו שכולם ידברו בעברית- השפה בה אני כותבת מילים אלו כדבר יום יומי ורגיל לגמרי- נכשל כל עוד הוא עבד באופן עצמאי. אחרי מותו לימודי העברית הוכנסו למערכת החינוך הפורמאלית, ומאז הכל היסטוריה.
הפמיניזם – מילה שאוהבים לשנוא- מגיע אלינו בגלים. גל ראשון, גל שני, גל שלישי. וגלים- כמו בים- דינם להישאב חזרה לים ולהיעלם בתוכו. מספיק עם הגלים הבאים והולכים. לימודי מגדר הם אקוטיים לחיים שלנו כבני אדם. לימודי מגדר מנעו ממני להיכנס לדיכאון אחר לידה כי הבנתי שהאשם הוא לא בי, אלא באיך שהעולם עובד כרגע. אישה שאין ברשותה לימודי מגדר, (ויצא לי להכיר הרבה כאלו) לא מבינה שהבעיה אינה בה, אלא בחברה ובמבנים התרבותיים. היא חושבת שמשהו לא בסדר בה. שהיא ה-"פגומה". כנ"ל לגבי גבר שרוצה לגדל את ילדיו ונתקל בחוסר הבנה גורף מצד מעבידו או הקולגות שלו שיוצאים בבוקר וחוזרים בלילה ולא זוכים לראות את ילדיהם.
מספיק עם הגלים, אמרה מבקרת התרבות והאמנות הפמיניסטית גריסלדה פולק בכנס בנושא "אימהות והאחר/ת" לפני שנתיים באוניברסיטת בירקבק בלונדון. "הגיע הזמן לים, לאוקיינוס מאוחד של מידע רציף".
זה החזון שלי: לימודי מגדר לא יהיו אשכול, הם יהיו חובה מהגיל הרך.
במקביל להכנסתן למערכת החינוך הפורמאלית, יהיה קמפיין מאסיבי שבו כל המורות וגננות יעשו לימודי השלמה בנושאי מגדר.
ובאותו הזמן, על מנת להתאים את המידע שעובר לילדים למידע שקיים בביתם- יהיה קמפיין נרחב בעיתונים ברדיו ובטלוויזיה שמטרתו לחנך את הציבור.
(כמו שעושים היום בנושא תאונות דרכים ומודעות אקולוגית : לדוגמא -איסוף בקבוקים ונייר)
עכשיו הזמן.
כל ההדרות וגירושי נשים הללו לא ייפסקו אם לא נרים את הכפפה של לימודי מגדר במערכת החינוך הפורמלית.
שירה ריכטר
אמנית וקולנוענית פמיניסטית ואקטיביסטית
יוצרת הסרט זוכה הפרסים
אשר כונה על ידי העיתונות: ה"תלמה ולואיז של המזרח התיכון" סרט מסע פוליטי על קולות נשים בסכסוך הישראלי פלשתיני . הקשור להחלטת האו"ם 1325
יוצרת הפרויקט האם הבת ורוח הקודש– תערוכה נועזת בנושא המעבר של אישה לאימהות.
הפרויקט אוצרות סטטוס על כלכלת האהבה הבילתי נספרת של גידול ילדים ותחזוקת חיים.
חברה בלובי לשוויון בין המינים ומועצת הנשים של הרצליה
יוזמת דף הפייסבוק שיעורי בית למי זה טוב ובו מידע מחקרי על האופי, הנחיצות או חוסר הנחיצות בשיעורי בית.
[…] חזון לימודי מגדר במערכת החינוך הפורמלית (שירה ריכטר,האגודה הישראלית ללימודים פמינסטיים ולחקר המגדר) […]
באמת מה עם שיעורי בית. אני זוכרת מבלה את ילדותי בהכנת אינסוף תרגילים. האם זה עוזר למישהו?